יום רביעי  26 מרץ 2003  [קישור ישיר]

בוקר טוב.  ברר... נכון קר?

[]  אילנה | 06:31

יום שלישי 25 מרץ 2003  [קישור ישיר]
"את נהדרת", אמרנו אתמול למדריכה שלנו בקבוצה. "לא, אין סיבה לתת לי מחמאות" - זו התוכנית שעובדת כאן והעובדה שאתן נפתחות אליה ומאפשרות", היתה התגובה שלה. במזג-אוויר הסוער שהיה אתמול, רק מטורפים יוצאים מהבית החם, אבל את קבוצת הצעדים שלנו אנחנו לא מפספסים. מדהים.

צעד 2 - 
הגענו לאמונה (הגענו לאמונה?... הם הגיעו, הסבירה נט', אלה שכתבו את התוכנית הגיעו לאמונה. אנחנו - רק בדרך) ו-בקשת עזרה.
התוכנית היא תוכנית-חיים שחיים אותה כל יום, הסבירה לנו נט'. זה לא רק לבוא לקבוצה פעם בשבוע וזהו. משמעות עבודת התוכנית היא להיות בקשר אחת עם השניה על בסיס יומיומי, לכתוב יומן (בלי תירוצים) וגם אסירות תודה... ותפילות - ולכתוב את התפילות שלנו. זה לא משנה אם אנחנו מאמינות באלוהים או לא מאמינות - לכתוב את הבקשות שלנו, להיפתח ולבקש שהטוב ייכנס לתוך חיינו - פשוט לעשות את זה. ולקחת ספונסרית....

["התמיכה האישית הקבועה והצמודה בין הפגישות עוזרת לא רק להתגבר על הבלבול, אלא גם לדון בארבע עיניים בבעיות שאולי לא רוצים להעלות בפני כל הקבוצה. לעתים קרובות, עזרה כזו הכרחית לפני שניתן להתחיל בדרך החדשה".]

 עכשיו פה עלה קושי. אנחנו? שרגילות להיות החזקות, אנחנו השולטות במצב, שרק מוכנות לעזור... ועכשיו להודות בקושי? בחוסר אונים מול מצבים? לא להיות בשליטה ולבקש עזרה!? נו, אז מה יותר קשה: לעזור או לבקש עזרה? אני חלשה? מה פתאום! 

שליטה מבוססת על פחד. לוותר על השליטה זה להיפגש עם הפחד וזה... מפחיד.

רק להיום לא אירתע. במיוחד לא אפחד ליהנות ממה שיפה, ואאמין שכפי שאני אסתכל על העולם כך העולם ייראה לי.

[]  אילנה | 06:42

 יום ראשון 23 מרץ 2003  [קישור ישיר]
למרות ההודעה שאין שינוי ברמת הכוננות אני בכל זאת הרגשתי הקלה עצומה כשהודיעו אתמול בטלוויזיה שהאמריקאים השתלטו על מערב עיראק. שלא כמו במלחמה הקודמת, הפעם אני יכולה להרשות לעצמי את הלוקסוס של להיות מושפעת מאירועי המלחמה. אולי זה ישמע מגוחך אבל זה באמת כך. בפעם שעברה המצב הכלכלי שלי היה כל כך קשה שהטילים שנפלו על ישראל היו הדבר האחרון שהטרידו אותי. הקשיים הכלכליים שהיו לי אז חנקו אותי באופן ששום דבר לא יכול היה להשתוות לכאב ולמצוקה שסחבתי איתי ולחרדה הקיומית שהרגשתי ומה שהיה הכי גרוע בכל הסיפור זה, זה שהייתי לבד. 

אני מתארת לעצמי שזה לא מקרי שהיו עוד קשיים ומצוקות שהרגשתי בתקופות שונות בחיים שלי שהתביישתי לדבר עליהם ואני יכולה להגיד שאפילו קינאתי באנשים שהיה נראה לי שיש להם מצוקות "מקובלות" והסביבה מבינה אותם, מתחשבת בהם ומעודדת אותם. כמו המלחמה הזו למשל - התחושות הקשות והמאיימות שמלוות אותנו אלו הן תחושות "מקובלות" כולם חווים אותן "זה בסדר", אבל מה עם מצוקות שאנחנו חווים שמתלוות אליהן גם תחושות של בושה ובדידות?

"אנחנו חולים כסודותינו" - 

בקבוצות למדתי להבין שהבעייה היא לא כל כך מה שאנחנו שומרים בסוד אלא עצם זה שאנחנו שומרים סודות.

[]  אילנה | 06:00

שבת  22 מרץ 2003  [קישור ישיר]
אני חייבת לציין שאני ממש אוהבת את הבלוג שלי כפי שהוא נראה עכשיו. הוספתי היום איזשהו סקריפט שגורם לתמונות שלמעלה להתחלף כשמרעננים את הדף ואני מה-זה מבסוטית מהצילומים החדשים שמצאתי היום - כל רגע אני מרעננת את הדף (כתובות האתרים שמהם לקחתי את התמונות - בתחתית העמוד).

קמתי הבוקר, הדלקתי את המחשב ונסחפתי לי את תוך עולם האינטרנט. בין לבין אני מכניסה כביסה לתוך המכונה אבל הזמן טס ואני למעשה לא עושה כלום. הבית הפוך, הכלים בכיור ואולי אני מספרת את כל זה בשביל שגם יהיה לי תירוץ לא לכתוב שום דבר משמעותי. האמת שכבר אין לי כוח לשבת מול המסך ואני חייבת לשחרר את עצמי מהישיבה הזאת ולהזיז קצת את הגוף שלי. במובן מסויים זה מטריד אותי שאני מעבירה כל כך הרבה זמן כאן אבל מצד שני אני באמת נהנית מהשפע של עניין שאני מוצאת, שפע שרק מתחדש ולא נגמר - אני רק צריכה ללמוד לשים נקודה - גבול.

[]  אילנה | 12:27

יום שישי 21 מרץ 2003  [קישור ישיר]
חזרתי מההיפר-נטו לפני רבע שעה ואיזה כיף היה. הסופר היה ריק לגמרי ואם דאגתי שהמשלוח שלי יגיע מתישהו אחה"צ ולקחתי איתי כמה עגבניות ליתר ביטחון בשביל ארוחת הצהריים, הסתבר לי לאחר שסיימתי את הקנייה שהיו למחלקים רק 3 משלוחים ואו-טו-טו הם כנראה ידפקו בדלת עם המשלוח שלי (בחיי שהרגע הם הגיעו!). סיפרו לי שביומיים האחרונים היתה כזו הסתערות של קונים שאנשים קנו מוצרים שיספיקו להם לפחות עד פסח. אני לא מנסה להגיד שטוב עשיתי שלא התכוננתי לרע ביותר ובאמת שזה מזל גדול שלא נפלו עלינו טילים כמו במלחמה הקודמת. נקווה שככה ימשיך.
טוב, אני צריכה לשים את הדברים במקום ולהתחיל להכין את ארוחת הצהריים.

[]  אילנה | 11:32

יום חמישי 20 מרץ 2003  [קישור ישיר]
כנראה שהקבוצה שלנו לא תפגש הערב. אנחנו מקיימים את הפגישות במקלט ציבורי ולפי מה ששמעתי - העירייה לא מאפשרת שימוש במקלטים בימים אלה שלא לצורך מצבי חירום. גם ביום שני לא יצא לי להגיע לפגישה ודווקא עכשיו כשהתחלנו לעבוד את הצעדים, הפגישה תחסר לי מאוד. 

האנשים שמגיעים לתוכניות 12 הצעדים הם בדרך כלל אנשים שמתמודדים עם התמכרויות, אך מכיוון שהתוכנית מהווה דרך חיים רוחנית היא למעשה יכולה להתאים לכל אחד ואני אישית רואה את עצמי ברת-מזל שנסיבות מסויימות בחיים שלי הביאו אותי להיות חברה בה. כשאני מגיעה לפגישה אני יכולה להתנתק מכל העולם ומכל המושגים שאני רגילה אליהם בחיים השגרתיים ולהתחבר באהבה לחברותה ולתוכנית ולהרגיש בטוחה ומוגנת והכל ב-"רוח אלוהים אוהב" (כפי שאנחנו מבינים אותו).

אחד הכלים שאנחנו נוהגים להשתמש בהם בתוכנית הוא מדיטציה. מצאתי אתר שמצא חן בעיני ומאוד אהבתי את ה-מדיטציות היומיומיות שמובאות שם. אמנם זהו אתר שמיועד לאכלנים כפייתיים (ואני לא) אבל אפשר לתרגם את עקרונות התוכנית ולהסתייע בה לגבי כל תחום אחר בחיים שיש לנו קושי בו. תחושת חוסר-האונים שאנו מודים בה בצעד 1 יכולה להיות לא רק מול פעילות בלתי נשלטת כמו אכילה כפייתית אלא גם מול פעילויות אחרות, אנשים, מחשבות או רגשות.

[]  אילנה | 17:25

הרשיתי לעצמי להישאר במיטה עוד שעה וחצי הבוקר כדי להשתחרר מהעייפות שהצטברה אצלי כל השבוע, וקמתי ב-06:30 במקום ב-05:00 שהיא השעה הסטנדרטית שלי. אני לא יודעת אם זה היה העומס של עבודה שהתיש אותי או אווירת הלחץ ששררה במשרד אך לסיכום ועל אף איום המלחמה ישנתי בלילה כמו תינוק. לא אטמתי ולא מדדתי, נפלתי למיטה והלכתי לישון.

השלבים הראשונים של המיתקפה בעיראק
הדלקתי את הטלוויזיה, וגם את המחשב, ואני עוקבת באמצעות ה-CNN אחרי התפתחות המיתקפה בעיראק. סדאם חוסיין נשא את נאומו לעם העיראקי וכמובן שהוא השתמש בטקטיקת "האמיפיריאלסטים הציונים ביחד עם האמריקאים" ממבו ג'מבו כדי לזכות באהדה של העולם הערבי והדגשת עליונתם המוסרית של ה"משפחה" (העם) העירקאית, הוא רק שכח לציין שאם הוא ומשפחתו היו עוזבים את עיראק, כל המלחמה הזאת היתה נמנעת. בינתיים כוחות הקואליציה ממתינים לפקודות ובשלב זה החיילים האמריקאים, בדיוק כמוני, עוקבים אחרי המלחמה דרך ה-CNN ובאמצעות האינטרנט! הם בעצמם לא יודעים מה קורה שם.

הרקובוש - הסרט.

הטלוויזיה הישראלית מפגינה דרמה מיותרת שלדעתי רק זורעת פאניקה וחרדה. כל יום אנחנו בסכנה וכל יום יש ניסיונות חדירה על-מנת לבצע פיגועי התאבדות בישראל. זה לא חדש וזה לא קשור למלחמה בעיראק. המחבלים הפלשתינאים לא זקוקים למלחמה בעיראק כדי שתהיה להם סיבה לבצע כאן פיגועים.

[]  אילנה | 08:00

יום רביעי 19 מרץ 2003  [קישור ישיר]
אז כן תהיה מלחמה או שלא תהיה מלחמה?! אני מתחילה לחשוב שההמתנה למלחמה יותר מטרידה מאשר החשש מפניה. די נמאס! שיתקיפו וזהו.

לאטום חדרים

ההכנות לקראת המלחמה בעיראק הולכות ונשלמות

[]  אילנה | 07:00

יום שלישי 18 מרץ 2003  [קישור ישיר]
זה היה אומנם יום מפרך אתמול בעבודה וחזרתי הביתה מותשת (לא הלכתי בסוף לקבוצה וגם לא הלכתי לבקר את החברה שיושבת שבעה) אבל האווירה היתה טובה והנה כבר אפשר לראות את הסוף של השבוע הזה. כמובן שקצת התמרמרתי במשך היום שאין אצלנו מספיק כוח אדם, שהבוס שלי לא מתחשב ומעמיס עלינו כמות בלתי נסבלת של עבודה וכו' וכו' אבל אני משתדלת לא ל"מלל" את המירמורים שלי כי כבר יצא לי בעבודה שם של ממורמרת ואני צריכה לתת את הדעת בעניין הזה - "למה את עושה עניין מכל דבר" (אומרים לי).

היום אשתדל לקחת הכל יותר בסבבה!

זהו... אני חייבת לרוץ. ביי.

[]  אילנה | 06:47

יום שני 17 מרץ 2003  [קישור ישיר]
"ראש קטן" - מודה ומתוודה. וזה מאוד כואב לי להודות בכך דווקא בגלל הסיבה שאני מאוד ביקורתית כלפי מי שמפגין "ראש קטן". ותגידי לי, תגידי לי איה את כל מה שיש לך להגיד על הנושא... בסוף אנחנו עוד נעשה כאן תרפיה קבוצתית שזה, אגב יהיה דבר נפלא אני חושבת.

חזרתי אתמול מהעבודה נורא עייפה ולא היה לי ראש לחשוב ולכתוב וגם עכשיו אני בלחץ לצאת לעבודה מוקדם כך שלא ארחיב. אני דווקא מאוד רוצה להתייחס לנושא בצורה רצינית אבל לא על רגל אחת. אני גם מאוד מקווה שאצליח להגיע לקבוצה שלי הערב.

מישהי שעובדת בעיתון הגישה לי אתמול פרח מקסים עטוף בצורה יפהפיה - סתם-ככה פתאום, בכלל לא דבר שבשיגרה. ואחה"צ עוד משהי שעבדה אצלנו לפני כמה שנים קפצה לביקור וגם ממנה קיבלתי מקל עם פעמונים מצלצל כזה לפורים. מקרי?

 []  אילנה | 06:12

יום ראשון 16 מרץ 2003  [קישור ישיר]
מה-זה לא בא לי ללכת לעבודה היום. כבר מיום רביעי מלווה אותי תחושה של ייאוש מהאווירה שצפוייה להיום שם השבוע. העורכת הגרפית שלנו יושבת שבעה מכיוון שאבא שלה נפטר בשבוע שעבר והעומס הצפוי של עבודה ביחד עם העצבים של הבוס שלי בכלל לא עושים לי חשק להיות שם השבוע.

מה שמטריד אותי יותר מכל זה אולי היחס המזלזל שאני צופה מהבוס שלי בגלל שלא תירגלתי עריכת עמודי מערכת בשעות הפנויות שלי כפי שהוא כל הזמן האיץ בי לעשות, עבודה שהייתי עושה מצויין אם הייתי מחליטה לקחת את זה על עצמי אבל גם כאן המחסומים שלי עובדים שעות נוספות - חשש מעימותים ומאבקי כוח בתוך המחלקה, פרפקסיוניזם וכאלה שגורמים לי להמשיך ולהיות "רק מדפיסה" - עבודה שעם הזמן מגבירה אצלי את התסכול ואת המרירות יותר ויותר. ברור לי שאני יוצרת את המלכודות שאני לכודה בתוכן ואני לא רוצה להגיד כאן מה מרגישים ואיך מתנהגים כאשר לא פותחים ומדברים על הדברים האלה. לפחות אני שמחה שאני מצליחה לשחרר את מה שמכביד עלי. טוב עשיתי ואני גם בטוחה שכתוצאה מכך יהיה לי יום טוב. אדווח על כך בערב.

[]  אילנה | 07:14

מוצאי שבת 15 מרץ 2003  [קישור ישיר]
כבר בצעד 1 של 12 הצעדים (ואני כרגע עובדת את הצעדים מההתחלה) התוכנית מציעה לנו להתחיל לכתוב יומן - מה קרה לי היום, מה חשבתי על מה שקרה ואיך הרגשתי, אז במקום לכתוב במחברת ספירלה ולדחוף אותה מתחת למזרון כמו שהייתי רגילה לעשות לפני שהיה לי בלוג, אני אשתדל לכתוב את היומן שלי כאן. ברור שיותר קל לכתוב כשאף אחד לא קורא את מה שאני כותבת, אבל מצד שני כשאני לפעמים חוזרת וקוראת חלקים ביומן שעדיין מונח מתחת למזרון - אני דווקא מתפעלת מעצמי ולא מאמינה שאני בעצמי כתבתי את הדברים שכתובים שם. אולי זה בגלל שאני רחוקה מהאירועים שהעלתי ביומן ולכן יותר קל לי לקבל אותם, להבין אותם ואת עצמי באהבה.

למרות שכבר הרבה פעמים טחנתי את הנושא כאן בבלוג, והנה אני שוב ממשיכה, אז איך אני בכל זאת מתחילה להתרגל לרעיון הכתיבה כאן? ובכן, בגלל שאני כבר מכירה קצת את שכונת האינטרנט ואני  יודעת שיש כאן עוד אנשים שעובדים את התוכנית וכותבים יומן (חבל נורא שאלה רק חבר'ה אמריקאים שכותבים באנגלית), הלכתי לראות איך הם עושים את זה ומה הם כותבים ואני באמת לא יודעת למה אני עושה מזה כזה ביג דיל ונכנסת ללחץ. טוב נו, אולי אם היה "קורה יותר" בחיים שלי הייתי פחות לחוצה ונבוכה.

מה עשיתי בשבת? היה כזה יום יפה היום ואני, כהרגלי, נשארתי בבית ושוטטתי באינטרנט. מה אני חושבת על זה? שזה נהפך להרגל שנוח לי איתו ואף על פי שטוב לי ומעניין לי כאן - אני מגזימה עם הזמן שאני מקדישה למחשב. איך אני מרגישה עם זה? אני מרגישה אשמה מבחינת הדברים והאנשים שאני מזניחה. טוב, היום אסלח לעצמי כי אני עדיין מתלהבת ומרוכזת בבלוג החדש. רק שלא יקרה לי מצב שאני אתחיל לכתוב ולכתוב ושלא אוכל לעצור. גם זה מפחיד אותי קצת.

טוב, אני רואה שעם כל החששות אני בכל זאת מצליחה להכניס לכאן קצת מלל וזה משמח אותי ואני גם מרוצה שעכשיו אוכל לדווח לקבוצת הצעדים שלי שאני כותבת יומן.

[]  אילנה | 17:30

שבת 15 מרץ 2003  [קישור ישיר]
כנראה שזה היה התקף חרדה. איך שהתחלתי להכין את ארוחת הצהרים אתמול, קיבלתי דקירות בצד שמאל שהלכו שהתחזקו ובמיוחד כשנשמתי נשימות עמוקות. נבהלתי פחד. ברגע אחד עמדתי מעל הגז וערבבתי את הבצל במחבט ופתאום כל העולם התהפך. כיביתי את האש, התיישבתי קצת ואח"כ הלכתי לשכב במיטה כדי להירגע. עודד התקשר לדני ואמר לו שיגיע ישר אחרי העבודה הביתה עם המכונית כדי שאם נצטרך ללכת לחדר מיון - שהאוטו יהיה ליד הבית. אולי שעה זה נמשך עד שהמועקה פסקה. כשבן הגדול שלי הגיע הוא אמר שנראה לו שזה התקף חרדה. אבל על מה ולמה הוא שאל אותי ואני בעצמי לא ידעתי להשיב מה באופן מיוחד גרם לי להרגיש חרדה. אולי זה ישמע שטותי אבל אחד הדברים שהפחידו אותי זה האם אני באמת אהיה מסוגלת להיפתח כאן בכתיבה? האם באמת אצליח להוריד את המחסומים ולהיות מחוברת אל עצמי. הנה לי הארה - שלהיות מחוברת אל עצמי זה בעצם העניין.

אסירות תודה - כל כך שמחתי לחזור למטבח אחרי שהכאב הפסיק ולהמשיך להכין את ארוחת הצהריים כאילו שזה הכיף הכי גדול בעולם. הבן שלי כל הזמן אמר לי לעזוב את הכל ולשכב לנוח אבל מי רוצה לנוח. אני מאושרת שאני יכולה לעמוד על הרגליים.

[]  אילנה | 06:48

יום שישי 14 מרץ 2003  [קישור ישיר]
לא נעלמתי, פשוט החלטתי לרענן את הבלוג, לפתוח דף חדש וללכת על קונספציה חדשה. הקישורים לאתרים שאני אביא לכאן יופיעו בצד ימין ואני רק אציין שאלה יהיו קישורים נפלאים שיהיו קשורים בעיקר לנוסטגליה, נשים (וגם גברים), אירוטיקה וכל הדברים שאותי מעניינים באופן אישי. הפוסטים במרכז יהיו יותר בסגנון יומני של... מה עבר עלי השבוע-כזה (שלא תתחילו לחשוב שיש לי חיים סוערים או משהו) בתוספת אסירות תודה על הדברים הטובים שקורים לי (כי ככה המדריכה בקבוצת 12 הצעדים שבה אני משתתפת הסבירה לנו לעשות).  לשים את הדברים בפרופורציה ולהתחיל להבחין בדברים הטובים שקורים לנו בחיים. לראות את הצד החיובי בכל סיטואציה. העולם הוא איך שאני בוחרת לחוות אותו בהתאם למשקפיים שאני בוחרת להרכיב - ארצה לראות שחור - אני אראה שחור. אם ארצה לראות לבן - כך גם יהיה. העולם יפה והאנשים בו טובים - ועל זה באמת צריכה להיות לי אסירות תודה גדולה.

לא יהיה לי קל, גם אני כמו רבים סוחבת מטען של רגשות שקשה להשתחרר ממנו אבל אני מתכוונת להתמודד עם האתגר ולהתחיל למלל (מילה יפה שלמדתי בקבוצה) את מה שאני מרגישה ואם זה לא יעניין את המבקרים שמגיעים לכאן, אכתוב בשביל עצמי וגם זה טוב.

אסירות התודה הפעם היא כמובן לתוכנית 12 הצעדים שמעניקה לי כלים לדרך חיים טובה יותר. אין כפייה בתוכנית, אין תנאים ולא מחלקים ציונים, וזה גם היופי שבה.

אני יודעת שהמחשבות שלי עלולות לסחוב אותי לכל מיני כיוונים, לא תמיד לכיוונים טובים. ומה שקורה עם מחשבות שלא מעבדים וממללים אותן זה שהן נהפכות להיות אובססיביות וטורדניות, מתפתחים כעסים וטינות ושוקעים ברחמים עצמיים. זה לא קל לשנות דפוסי חשיבה אבל אם מתרגלים ומתרגלים וחוזרים ומתרגלים - זה אפשרי וזה גם, על קצה המזלג, - מה שאנחנו עושים כשאנחנו עובדים את תוכנית 12 הצעדים.

[]  אילנה | 17:46