"כאשר ארגיש את עצמי חסרת אונים, או שלא אצליח לבצע שום דבר, מפני שיש כל כך הרבה לעשות, עד כדי כך שלא אדע מהיכן להתחיל; אעצור את עצמי לרגע, ואזכיר לעצמי לקחת כל צעד, כל משימה, כל יום ביומו".

המחלה שלי לא רוצה שאחוש תקווה ,היא רוצה להשאיר אותי באותו מקום חשוך ומעופש של ייאוש ומנסה להחדיר בי כל הזמן ספקות ופחדים ,לגבי כל דבר בחיים שלי בכדי שלא אזוז סנטימטר ממה שמוכר לי ,היא מספרת לי שלעולם לא אצליח , שאני לא אהובה שאין לי מספיק משום דבר - לא מספיק אהבה ולא מספיק כסף ושלעולם לא ארגיש טוב ושהחלל הזה שלפעמים אני מרגישה לעולם לא יתמלא....
כמכורה אין בי את היכולת לייצר לעצמי תקווה והתיקווה היחידה שהמחלה שלי מייצרת לי היא שאולי עכשיו אחרי שלוש שנים בתוכנית אני אדע איך " להשתמש" בחוכמה ,שהפעם אני אדע איך לעשות את זה בלי ליפול לאותו מקום של איבוד שליטה ואובססיה ...אבל אני לא מאמינה לה יותר למחלה שלי ....קשה לי לראות תקווה בעתיד הרחוק ובכל זאת יש לי תקווה והתקווה שלי היא כאן ועכשיו ברק להיום שלי בפעולות הקטנות והפשוטות שלימדתם אותי ...לרשום אסירות תודה ,לשתף לבוא לתוכנית לשבת צעדים לתת אמון במשהו שמאמין בי בקיצור לתת לתוכנית לעבוד בחיים שלי ... זו התקווה היחידה שיש לי רק להיום שמה שעבד בשבילי למעלה משלוש שנים ועבד בחייהם של מכורים בכל העולם ימשיך ויעבוד אני רק צריכה להמשיך לבוא כל יום ביומו.
 

0 תגובות

0 תגובות:

הוספת תגובה

| לא שפויה 22:46