"כאשר ארגיש את עצמי חסרת אונים, או שלא אצליח לבצע שום דבר, מפני שיש כל כך הרבה לעשות, עד כדי כך שלא אדע מהיכן להתחיל; אעצור את עצמי לרגע, ואזכיר לעצמי לקחת כל צעד, כל משימה, כל יום ביומו".

מסירת רצוננו וחיינו להשגחת כוח עליון (הצעד השלישי), זהו תהליך מתמשך. בהתחלה מסרנו רק את הבעיות הקשות. לא הייתה לנו בריירה-היה ברור שהיינו חסרי אונים, ומאמצינו הגדולים ביותר, אכזבו אותנו. לא נשאר לנו אלא לפנות אל כוח גדול מאיתנו, שיכול להשיג את מה שאנחנו לא יכולנו.

עם התקדמות החלמתנו, התחלנו לבטוח בכוח העליון הזה. היום אנו מחפשים אחריי מערכת יחסים יותר עמוקה, באמצעות שיפור הקשר ההכרתי עם הכוח העליון שלנו. כאשר עלינו להחיט החלטה, אם זה ביחס למכור, קבלת הצעת עבודה, או תוכנית לערב, אנו מבקשים הנחייה. כאשר אנו מדברים בטלפון עם מישהו בנר-אנון, אנו מקווים לשמש אפיק לעזרתו של הכוח העליון שלנו. לא תמיד ידוע לנו מהו רצונו של הכוח העליון שלנו, אך נוכל לחפש, בכל יום, יותר מודעות רוחנית, אם נהיה נכונים לקבל הנחייה.

"הצעד השלישי מציע שמרגע זה נלמד את עצמינו להיות מוכנים לקבל עזרה מהכוח העליון שלנו".

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו 28 בבפרואר  

0 תגובות | שרה 08:02

אין צורך שאכין תוכנית-אב להחלמתי- הכוח העליון שלי כבר עשה זאת. עליי רק לבקש בענווה הנחייה מאלוהים, ואת הנכונות לפעול היום לפי הנחייה זו. ברור לי שאני לא לבד:אני אקבל את כל העזרה הדרושה לאורך כל הדרך. אחרי שאתפלל להחלמה, אוכל לשחרר, בידיעה שאמשיך בשלווה בדרך הנכונה.

אבל יש באפשרותי לבחור בכמה ברירות שתזרזנה את התקדמותי. אוכל להתמיד יותר בטיפול עצמי. אוכל להשתתף בפגישות נר-אנון, ליצור קשר עם המאמץ/ת שלי, לנסות דרך חדשה של עבודת שרות. אוכל להרפות, לעשות מדיטציה, להתעמל, לקרוא ספרות של נר-אנון, לשחק. לאכול ארוחת בריאה. מתברר לי שהמאמץ לעשות את מיטב יכול תי בכל יום מחזק אותי בהדרגה.

"כאשר אדם מתקדם בביטחון לכוון חלומותיו; כאשר הוא מתאמץ לחיות את החיים שאותם הוא מדמיין לעצמו, הוא יגיע להצלחה בלתי ציפוייה".

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו 27 בפברואר  

0 תגובות | שרה 07:39

כולנו עושים טעויות. אך אנו מקווים, כשניישם את תוכנית נר-אנון, ונמשיך להתפתח עם ערנות לגבי עצמנו, נוכל ללמוד מאותן טעויות. אפשר לכפר על נזקים שגרמנו; אנחנו מסוגלים לשנות את התנהגותנו ואת גישותינו, וכך לא נחזור על אותן טעויות. וכך, אפילו חוויות מכאיבות מן העבר יכולות לעזור לנו ללמוד ליצור יותר טוב.

הבושה היא המכשול הגדול היותר שעומד בפני תהליך לימוד כזה. הבושה היא התירוץ לשנוא את עצמנו היום, בגלל מה שעשינו, או שלא עשינו בעבר. כשאנחנו מלאים רגשות של בושה, אין אנו מסוגלים לחשוב שבשעתו עשינו כמיטב יכולתנו, ולקבל את האפשרות שכבני-אדם, אין ספק שאנו עשויים לשגות.

כשיש לי תחושה של בושה, סימן שעליי לבחון את יחסי למציאות, מפני שכפי שנראה מחשבותיי מעוותות. עלי להתאזר באומץ לב ולהתחלק עם מישהו מנר-אנון. אם כל אעשה, אני אפסיק את הלך המחשבה ההרסני, ואפנה לנקודת ראות יותר אוהבת ומטפחת. עם קצת עזרה, אוכל לגלות שאפילו הרגעים המביכים ביותר בחיי, יכולים ללמד אותי לפנות לכיוון יותר חיובי.

"הלקח הבסיסי שעל כולנו לקבל, הוא-אהבה ללא תנאים; זה כולל לא רק את הזולת, אלא גם את עצמנו".  

0 תגובות | שרה 05:09

הצעד הראשון בתוכנית 12 הצעדים אומר:
"הודנו שאנו חסרי אונים מול הסם, האלכוהול, האוכל ואבדה לנו השליטה על חיינו"
בקבוצה נאמר לי שכאן אין כל פעולה, אלה פשוט לקבל את האמירה, הרי באמת לא יכולתי להתמודד עם ההתמכרות שלי. היום אני יודעת שיש כאן פעולה ובמקום זה בדיוק חשובה הכנות על-מנת להודות בהתמכרות אני חייבת את הכנות. מה חדש? הרי עד היום הכחשתי את ההיתמכרות, למרות שכול העולם הצביע על כך ואמרו לי בפה מלא, אני לא קיבלתי והמשכתי לומר שאני יכולה להפסיק מתי שרק ארצה. שיקרתי לעצמי ולא לעולם, הם ידעו את האמת.
ההודאה הזו הייתה קשה, כי היא בעצם לא רק ביני לבין עצמי, אלא כלפי העולם ובעצם היא אומרת "היי עולם אני במצב של פשיטת רגל מוחלטת"!!! על הקרשים, על הפנים איך שתרצו לומר זאת. ההודאה הזו גרמה לי להרגיש מושפלת עד עפר, אך כאן לא תם הסיפור כי הייתי צריכה להוסיף את החלק השני של הצעד "אבדה לי השליטה על חיי", שהוסיפה לתחושת ההשפלה את ההרגשה שגם דורכים עליי. הדבר עורר בי זיכרון של שליטים מובסים מימי קדם שהיו צריכים לשכב על העפר עם הפנים מטה והמנצח היה שם את רגלו על המנוצח. וזה היה קשה והצריך עבודה פנימית קשה מאוד.
לצעד זה היו שני שלבים האחד, להודות ביני לבין עצמי. השני, להודות בפה מלא בפני אנשי הקבוצה. בעוד שהחלק הראשון היה פחות בעייתי, כי למרות שלא אמרתי זאת בפה מלא בתת מודע הייתי מודעת לכך, החלק השני, לומר זאת לפני אנשים אחרים היה בעייתי. ואז נזכרתי בתהליך התשובה (לא לדאוג לא חזרה לדת) במקרא תהליך זה מתאר חזרה מהתנהגות שלילית להתנהגות חיובית ובקשת סליחה מהאחר. לדוגמא: פגעתי בזולת בכך שהעלבתי אותו, עלי לחזור בתשובה כלומר, עלי להכיר בעובדה שחטאתי ופגעתי באחר, עלי להגיע להחלטה לגשת אליו ולבקש את סליחתו, עלי לבקש ממנו סליחה באמירה בקול רם וזאת על-מנת שיהיו עדים לאמירה אדם נוסף ואלוהים. העדות של האחרים חשובה משום שבקשת הסליחה באופן זה היא התחייבות לא לחזור ולהתנהג בצורה זו בעתיד. השומעים את אמירת הסליחה הופכים לשומרים של מבקש הסליחה כדי שלא יחזור להתנהגותו הפוגעת. תהליך זה דומה מאוד לצעד הראשון:
ההכרה הפנימית שאני מכורה ואבדה לי השליטה על חיי, מקבילה להכרה שעשיתי משהו לא טוב כלפי האחר.
ההכרה שאני צריכה צריכה לומר זאת בקול רם לפני אנשי הקבוצה, מקבילה להכרה שאני צריכה לבקש סליחה מהאדם שפגעתי בו.
האמירה בפני הקבוצה שאני חסרת אונים מול ההתמכרות ואבדה לי השליטה על חיי, מקבילה לבקשת הסליחה עצמה.
החלק האחרון לא לחזור להתנהגות הפוגעת היא בעצם פועל יוצא מתוך התהליך ומבחינת הצעד הראשון הוא אומר לא לחזור לשימוש.
אם לסכם את הדברים אז ההודאה בחוסר האונים ובאובדן השליטה בפה מלא אל מול הקבוצה הוא בעצם בקשת סליחה מעצמי על התנהגותי הפוגעת כלפי עצמי (שימוש בחומרים)והכרזה בקול רם בנוכחות עדים בני אדם ואלוהים כי לא אחזור להתנהגות זו.
בתוך כל התהליך שלקח זמן רב והתחבטות עצמית לא קטנה, הבנתי דבר נוסף הוא: שהצעד הראשון הזה הכרחי, על-מנת להצמיח משהו חדש עלי להרוס את התשתית הקיימת.
ושוב אני נזקקת לדוגמא מהתנ"ך; כאשר אלוהים ממנה את ירמיהו לנביא הוא מטיל עליו תפקיד "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס ולבנות ולנטוע" יש כן ארבעה פעלי הרס ורק לאחר ההרס ניתן לבנות ולהצמיח משהוא חדש. רעיון זה התחבר לי אל עבודת הצעדים. כל עבודת הצעדים היא בניית התנהגות חדשה המונעת את ההרס העצמי שלי כמכורה. הצעד הראשון הוא שלב ההרס, שרק אחריו אוכל להתחיל לבנות מערכת התנהגויות חדשות.
ובכן עשיתי את הצעד הראשון, הודיתי שאני חסרת אונים מול הסם שלי, הודיתי באובדן שליטה על חיי. הרגשתי כתנוק שזה עתה נולד ועכשיו הוא צריך את אמא שלו על-מנת לגדול ולצמוח. כאן היה המאמן שלי לעזר רב. אך לא מספיק משום שהמאמן לא היה זמין כל היום לכן פניתי לכתיבה. הכלים של התוכנית עזרו לי להתגבר על הפחד ועל התחושה שכל רוח קטנה תוכל להעיף אותי ולרסק אותי. אבל תחושה זו הייתה טובה והכרחית והובילה אותי לצעד השני. על כך בפעם הבאה.  

3 תגובות | אורית 12:19

כשיש מכור במשפחה, לבני המשפחה יש נטייה להזניח את עצמם. אני לא למדתי מעולם כיצד לטפל בעצמי כשחשתי ברע. גם כשהיה לי חום גבוה, המשכתי לתפקד כמו בכל יום אחר. התנהגות שונה נראתה לי כחולשה ופינוק עצמי.

בנר-אנון התמזל מזלי לגלות דרך שונה לטפל בעצמי. ראיתי אחרים שמעניקים לעצמם יתר תשומת-לב כשהם חולים. הם נחים כשהם עייפים. לעיתים הם הולכים אל הרופא כשהם חושבים שזה נחוץ.

דרך הדוגמה שראיתי אצל חברי נר-אנון אחרים, למדתי לקבל את העובדה שלא אוכל להרגיש תמיד בשיא הבריאות, ולהגיב עם יותר אהבה. זהו תחום נוסף שבו אוכל לשחרר את הציפיות הבלתי מציאותיות שלי. ייתכן והמחלה היא הדרך בה הכוח העליון שלי אומר לי לדאוג לעצמי כראוי.

"חשוב מאוד שנתמיד בטיפול ובדאגה עצמיים, בעקר בזמנים של לחץ".

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו 25 בבפרואר  

1 תגובות | שרה 05:00

כשאנחנו באים לחנות מכולת לקנות פריט מסויים, ומוצאים מדף רק, אנחנו כועסים. למרבה המזל, החנווני יכול לפתור את הבעייה כשהוא עורך רשימת מצאי, ויודע אילו מדפים זקוקים למילוי חדש.

הדבר הנכון גם לגבינו. חשבון הנפש של הצעד הרביעי מצביע על החללים הריקים אצלנו. על הפגמים שבאופיינו. חוויה זו לא חייבת להיות מכאיבה או מפחידה. אין צורך שנעביר ביקורת על מדף ריק; אבל, אם לא נקדיש זמן להתוודע לבעיה, לא נעשה שום דבר כדי למלא את המדף, והבעייה תימשך. עם עשיית חשבון הנפש, החללים יכולים להתמלא העזרת שאר הצעדים. אנו חשים בכוח המרפא של הצעדים שללו, כאשר נשנים מצבים שהיו פעם מכאיבים, אך הכאב שפעם הרגשנו אינו חוזר.

"כולנו היינו רוצים שדברים טובים יקרו לנו; אך איננו יכולים להתפלל ואחר-כך לשבת ולצפות שיקרו נסים. עלינו לתת לתפילות גיבוי במעשים ובפעולות"

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו 24 בפברואר  

0 תגובות | שרה 04:49

עוד בילדותי הייתה מוטלת עליי אחריות של מבוגרים. לכן אין פלא שעכשיו, אחרי שגדלתי, אני עדיין אותו טיפוס שמלא דאגה לאחרים. היה נדמה לי תמיד שכל-כך נוח ואטומטי לחשוב קודם-כל על הזולת, ולתת את כולי ורובי לכל משבר זמין ולא לחשוב על עצמי. נחרדתי כאשר הבנתי שזו לא הייתה אחת מתכונותיי הנערצות, אלא שזו הייתה צורה של הרס-עצמי. התחלתי לנסות למחוק ולבטל התנהגות וגישות כאלה. התחלתי לחדול לדאוג לאחרים, ולהתחיל לעסוק בעצמי.

למזלי, לא הצלחתי להשתנות בצורה כה קיצונית. היום, לאחר שנים אני עדיין אותו אדם שדואג לאחרים. וסביר להניח שתמיד אהייה כך. לדעתי זוהי תכונה בעלת ערך, שהיא מתנת החינוך שקיבלתי, שתוכל להגדיל את ערך חיי, רק אם לא אגזים. אומנם אני כבר לא עושה עבור אחרים דברים שהם מסוגלים לעשות בעצמם, אבל אני עדיין מנסה להגן ולטפח אותם וגם את עצמי. נר-אנון עוזרת לי למצוא את האיזון המתאים.

"הפגמים והכישלונות, כמו ההצלחות והכשרונות שלי, הם ברכה מאת האלוהים, ואני שוטח אותם לרגליי".

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו - 23 בפברואר  

3 תגובות | שרה 08:31

היו לי קשיים להחליט החלטות, מפני שקנה המידה שלי היה גבוה מדי. רציתי להגיע להחלטות שדרכן אשיג בדיוק את מה שרציתי; או, לא להחליט בכלל. בנר-אנון למדתי שאף אחד לא יכול לדעת מראש את התוצאות של החלטה כלשהי. אנחנו יכולים רק לקחת בחשבון את המידע שלרשותנו ולבחור תוך שיקול דעת, כמיטב יכולתנו.

אין צורך שאחליט החלטות לבדי. אפשר לבקש עזרה מאלוהים. עם הזמן, התחלתי להבין שהעזרה מגיעה בצורות שונות-נושא מסויים בפגישה, ששופך אור שונה על המצב, תזוזה מסויימת בבטן, "צרוף מיקרים", ויש זמנים שאלוהים מדבר אליי דרך אחרים. כשחברי הקבוצה מתחלקים בניסיונם, בעוז נפשם ובתקוותיהם, אני מנסה להקשיב בתשומת לב, כיצד הם מתמודדים במצבים דומים לשלי.

בסיכומו של דבר, אין החלטה מסויימת שהיא באמת חשובה. גם כשאעשה כמיטב יכולתי לבחור בהחלטות התבונה, התוצאות נתונות בידי הכוח העליון.

"בזמן שנהגתי לבקש בקשות מסוימות, מילאתי את זמני בציפייה שהן תתמלאנה, ולא נשאר לי זמן להבין שהתשובות היו לנוכח עיניי".

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו - 22 בפברואר  

0 תגובות | שרה 08:20

הודות למסורות של נר-אנון, יש לי מאמץ שאני סולד מהשקפותיו הפוליטיות. אומנם יש ביננו אי-הסכמה מוחלטת ביחס לנושאים שונים, אבל אדם זה עזר לי ללמוד הרבה אודות שלווה, אומץ, ותבונה. אם הייתי מתעקש למצוא מאמץ שהשקפותיו הפוליטיות היו זהות להשקפותיי, הייתי מחמיץ מערכת יחסים עשירה, מועילה, ומיוחדת במינה.

לדעתי המסורת העשירית אפשרה זאת, מסורת זו אומרת ש"לקבוצת נר-אנון אין דעה על עניינים חיצוניים; לפיכך אין לערב את שם נר-אנון במחלוקת ציבוריות כלשהן". באשר לקבוצה, זה אומר שאני יכול ללכת לפגישה תוך ידיעה שלא ינסו לגייס אותי לשום מטרה חיצונית. כקבוצה, יש לפנינו מטרה-אחת-תמיכה הדדית תוך כדי החלמה מהשפעות המכור. אבל ברמה האישית, המסורת הזו מאפשרת לי ליצור מערכת חשובה עם אדם שבתנאים עם פחות תמיכה, הייתי מתקשה להתנהג אליו באופן תרבותי.

"החברותא שלנו, מה שצריך להעסיק אותנו, הוא אך ורק הסיבה שבגללה התכנסנו יחד".

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו - 21 בפברואר  

2 תגובות | שרה 06:39

אחד הדברים ששמעתי בנר-אנון הוא, שאנחנו לא חייבים להסכים להתנהגות שאינה מקובלת עלינו. הרעיון הזה עזר לי להבין שאין הכרח שאסבול אלימות או התעוללות ללא התנגדות מצידי. ושעומדות לרשותי ברירות שפעם לא ידעתי אפילו על קיומן, הצבתי לעצמי גבולות, לא לשלוט באחרים; לקבוע לעצמי קווי-יסוד, שיעזרו לי להבין מה מקובל ומה לא מקובל עליי, וכיצד לפעול.

כעבור מספר שנים, כאשר שיבחתי את עצמי שלא היו לי טעיות כאלה, תפסתי שהיה עוד אדם אחד ממנו סבלתי התנהגות בלתי מקובלת-אני! נהגתי לנזוף בעצמי ולהאשים את עצמי שחיי לא התנהלו כשורה. מעולם לא שיבחתי את עצמי על מאמציי. חשבתי שאני לא יפה, שוטה, עצלנית, טיפשה. לחברים לא הייתי אומרת דברים כאלה. התחלתי להבין שאם לא אתייחס אל עצמי כמו אל ידידה קרובה, אני אפריע להחלמתי.

"הבה ונשמור על ראש נקי; מחשבותיו של אדם, הן שעושות אותו".

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו - 20 בפברואר  

3 תגובות | שרה 06:07

במשך הזמן שכתבתי את רשימת המצאי של הצעד הרביעי, נהגתי לקחת איתי פנקס לכל מקום. לא רציתי להשמיט שום פרט. גיליתי את הפגם הראשון שבאופיי-הכפייתיות. במשך רבע השעה, לפני שהתחלקתי בצעד החמישי, עדיין כתבתי.

כשעשיתי את הצעד הזה, והקראתי בקול רם את מה שכתבתי, בפעם הראשונה התבהרו לי דפוסי ההתנהגות שלי. התנהגותי הייתה מגבילה לזו של המכור. ההבדל היחידי היה שאני עשיתי זאת במצב של מפוכחות-אומנם ללא סם, אבל בלתי שפוי. הבחנתי כיצד האשמתי אחרים בכל מה שקרה לי בחיי, כיצד קיבלתי כל דבר באופן אישי. וכיצד תגובותיי למכור היו מבוססות על פחדיי.

ציפיתי שלמחרת היום הרגשתי תהייה שונה, אבל מעט מאוד ארע, הרגשת חולשה ושבירות בלבד. אך השינויים התחילו לבוא. עם חלוף הזמן, כאשר מצאתי את עצמי במצבים דומים לאלו שתיארתי בצעד הרביעי שלי, שמתי לב שהתגובות שלי היו פחות קיצוניים. דברים שפעם הפריעו לי מאד, כבר לא היו חשובים. אז הבנתי שהתחלתי להשתנות.

"כשאנו עושים את הצעד החמישי...אנו מראים נכונות להשתנות"?

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו 19 בפברואר  

0 תגובות | שרה 17:55

מימוש תוכנית נר-אנון בחיי היומיום, עוזר לי להיות יותר סובלנית לגבי הזולת. לדוגמה, כשאני עושה את חשבון הנפש שלי ובוחן את המניעים שלי, אני מזהה אצלי את אותם פגמי האופי שבעבר הייתי מצביע עליהם בהתלהבות אצל אחרים. כאשר אני מכיר במגבלות שלי, יותר קל לי לקבל אותן אצל הזולת.

עכשיו אני מבין שמחשבותיי היו לעיתים קרובות מסולפות, והתנהגותי לא הייתה עיקביית. איך אפשר לצפות שההבנה שלי לגבי אנשים אחרים תהייה ברת-סמכות, כאשר לגבי עצמי היא הייתה כל-כך לא מדוייקת? לי בוודאי שלא ידוע מה צריכים אחרים לחשוב, לחוש, או לעשות. לכן לא אוכל להצדיק אי-סובלנות.

אם איישם את העקרונות של התוכנית במסירות ובאופן קבוע, ארגיש טוב לגבי עצמי. זה יאפשר לי לשמור על ראש פתוח ולגלות התחשבות לגביי כל-אחד בחיי.

"לימוד רציני ומרוכז לעומקה של תוכנית נר-אנון, יעזור לנו להיות סובלנים, בטוחים בעצמנו, ואוהבים; וילמד אותנו לקבל את החסרונות של הזולת, כאשר אנו מחפשים דרכים לשפר את החסרונות שלנו".

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו 18 בפברואר  

0 תגובות | שרה 03:41

תחום הראייה שלנו יכול להיות מאוד מוגבל. לעיתים קרובות אנחנו חושבים שהתוצאות האפשריות הבלעדיות הן אלה שאנו מדמיינים אותן. למזלנו, הכוח העליון שלנו איננו מוגבל על-ידי הגיון כזה. למעשה, יש אירועים מופלאים שבאים כתוצאה ממצבים שנדמו לנו כאסונות.

אבל בכדי שתהייה אמונה, צריך להתאמן. פחדים יכולים להגיח לפנינו בגודל מוגזם, ואנו מסוגלים, במצבים כאלה להיות מוגבלים בדרך מחשבתנו. כאשר אנחנו לא מסוגלים למצוא מוצא, ואנו חשים ספק אפילו ביכולת עזרתו של הכוח העליון שלנו, זה הזמן המתאים לתפילה. כאשר אנו עושים זאת, אנחנו מפגינים את נכונותנו לקבל עזרה. וכך זה חוזר וקורה, העזרה לה אנו נזקקים ניתנת לנו.

היום אנו מבינים שגם כאשר המצב בו אנו נתונים נראה קודר. ואין ביכולתנו למצוא מוצא, גם אז קורים ניסים, אם "נמסור את רצוננו ואת חיינו להשגחת אלוהים".

מתוך אומץ לשנות /כל יום ביומו 17 בפברואר  

2 תגובות | שרה 04:07

כשסופת טורנדו משתוללת, עלינו להיזהר לא רק מפני הרוחות החזקות, אלא גם מפני כל מה שהרוח מרימה ומעיפה לעברנו. כמו הטורנדו, כך גם המכור מביא עימו לעיתים קרובות בעיות נוספות, שכוללות התעללות מילולית, גופנית ומינית, מחלות, חובות, מאסר, בגידות, ואפילו מוות. חלק מן הבעיות האלה יכולות להיות כל-כך מביכות ומביישות, שאין אנו מעיזים לדבר עליהן. אבל בנר-אנון אנחנו לומדים שמחלתנו היא רק בהתאם לסודות שלנו. אנחנו לכודים בתוך הסודות הללו עד שנוציא אותם אל האור.

רובינו מעדיפים להתחלק בסודותינו עם מישהו שיש לנו אמון בו, מישהו שמבין את מחלת ההתמכרות. גם כאשר אנחנו מרגישים חוסר תיקווה מוחלט, בושה ושאנחנו שונים לגמרי מאחרים, תמיד יש חברים בנר-אנון שעברו משברים דומים והם מוכנים להקשיב ולעזור.

"אנחנו עוברים ממצב בו אנו נתונים לחסדיי כל בעייה שבאה עלינו, למצב בו יש לנו ביטחון פנימי, שאנחנו נוכל להתייצב אל מול כל מה שיקרה בחיינו ואף להתמודד עם זה, וגם ניצמד מן הניסיונות הללו בעזרת הכוח העליון שלנו".

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו 16 בפברואר  

0 תגובות | שרה 03:57

אנחנו מדברים הרבה על לעבוד את התוכנית. למעשה, מה שאנו עושים הוא, מתרגלים את מה שאנו לומדים. הדבר דומה ללמידת שפה שנייה. סטודנט קורא ספרים ומשתתף בשעורים, מה שנותן לו רק יידע טכני. בכדי שיוכל להשתמש בשפה, עליו להיות בסביבתם של אנשים שמדברים ומבינים אותה. תוך כדי המשך הקריאה, הוא מתרגל הקשבה ודיבור השפה. אם הוא יהיה עיקבי, במשך הזמן זה ייהפך להיות למיומנות לכל החיים.

כן הדבר גם לגבי רבים מאיתנו. אנחנו מתחילים עם יידע מועט ועם הרבה תפיסות מוטעות. אנחנו משתתפים בפגישות, לומדים אודות ההתמכרות, ואת הספרות של נר-אנון. אבל אנו זקוקים לזמן, לסבלנות, ולמאמץ, כדי שנוכל לממש את כל היידע הזה. אנחנו מבלים הרבה זמן בחברת אנשים שמדברים את שפת נר-אנון, במיוחד בעלי המחוייבות החזקה ליישם את עקרונות נר-אנון בחייהם. אנו ממשיכים להקשיב, לקרוא וללמוד. בדרך זו, דרך החיים של נר-אנון נספגת עד שהיא הופכת להיות לטבע שני. ואז, היות ואנו תמיד ממשיכים להשתנות, י/ לנו הזדמנויות ללמוד ולממש עוד ועוד.

"אנחנו-מה שאנו חוזרים ועושים. לכן, הצטיינות, היא לא מעשה, אלא הרגל".

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו 15 בפברואר  

0 תגובות | שרה 03:27

.האהבה ניתנה מאלוהים,

נחבוק אותה ביחד,
האהבה ניתנה מאלוהים, והיא תיתן לנו הכל,
נלך בשביל האהבה.

יום אהבה נפלא לכולם.
אוהבת  

0 תגובות | שרה 20:27

בלבול ומבוכה יכולים להיות מתנת האל. כשאני מסתכלת אחורה על מצבים בהם הייתי זקוקה נואשות לפתרון מיידי, היום אני מבינה שלעיתים קרובות לא הייתי מוכנה לפעול. כשהייתי מוכנה לחלוטין, המידע שהייתי זקוקה לו, היה מונח לפניי.

כאשר יש לי יותר מידע על הברירות שלפניי לפני שהזמן בשל ליישם אותן, אני נוטה להשתמש במידע רק כדי לשגע את עצמי. לכן, היום, כשאני במבוכה, אני מנסה לקבל זאת כארכה שניתנת לי, ייתכן שעוד לא הגיע הזמן לפעול.

לעתי, אפשר להשוות את ההתמודדות עם הבלבול והמבוכה לבישול. אם הלחם עוד לא אפוי, לא אוציא אותו מהתנור ולא אתעקש שהגיע הזמן לאכול. אשאיר אותו בתנור עד שיהיה אפוי. אם לא נראה לעין פתרון לבעייה מסויימת, עליי להאמין שהפתרון יימצא בזמן המתאים.

"לכל דבר יש את המופלא שבו, גם החשכה והדומייה, ואני לומדת להיות שבעת-רצון בכל מצב בו אני נתונה".

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו 14 בפברואר  

0 תגובות | שרה 03:16

כמה קשה היה לי לגלות יום אחד שהטוב שלי אינו הטוב של כולם.
שהיפה שלי-הוא לעיתים שלי בלבד.
שהנכון למעני הוא הנכון לגבי.
שהבלתי אפשרי שלי, לאחר זו אולי נקודת הזינוק להתחלה.
שהבטוח של אחד זה לא אותו בטוח של אחר.
ואפילו שעה ארבע אצל אחד, הוא תמיד ארבע ורבע אצל השני.
כמה בזהירות בעצם, עלינו להתהלך זה עם זה כי אצל כל אחד זה שונה.
ואם ידעת את האחד, עדיין אין אתה יודע את השני.
אולי יש כללים דומים.
אולי משחק האבנים דומה.
אבל בכל מקום הן נופלות אחרת.
כמה תשומת לב ורגישות נחוצה,
בהתקרב האחד אל השני.
כי לכל אחד האמת שלו.
לכל אחד במקום אחר שוכן היופי שלו והכאב שלו.

אוהבת אותכם  

0 תגובות | שרה 20:08

כל אחד מפתיתי-השלג הוא שונה. כל טביעת אצבע שונה, כל אדם בנר-אנון שונה למרות שיש בעייה משותפת שמאחדת אותנו.

ההרגל להשוות את עצמי לאחרים היה פגם באופיי שהטריד אותי במשך כל שנותיי הראשונות בנר-אנון התמקדתי באחרים, כיצד הם קלטו את והבינו את התוכנית יותר מהר ממני, כשהתחלקו, תמיד אמרו את הדברים ה"נכונים" היו יותר פופולרים. את עצמי לא חיבבתי מכיוון שלא הצלחתי להיות ולהתנהג כפי שהאמנתי שאחרים היו.

היום, כמו פתית השלג וטביעת האצבע, הגעתי להבנה שגם לי יש תכונות מיוחדות. מובן לי שהתפתחותי בנר-אנון לא ניתנת להשוואה בזו של הזולת. למדתי להבין שלא אוכל לשפוט את פנימיותי לפי קנה המידה של חיצוניותם של אחרים. כולנו עושים כמיטב יכולתנו. כמו כל אחד באגודה, גם לי יש תרומה חשובה לתרום לקבוצות משפחה נר-אנון, פשוט על-ידי השתתפות, ולהיות מי שאני.

"הנקודה החשובה ביותר של האושר היא שאדם מוכן להיות מה שהוא".

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו 13 בבפרואר  

0 תגובות | שרה 09:36

בשבלי, התנתקות קלה יחסית עם ידידים שאינם קרובים באופן מיוחד, שאין לי איתם מעורבות נפשית. שמתי לב, שכאשר יש התנתקות מצידי, קל לי להקשיב לאחרים כשהם ביקורתיים וממורמרים במלי שתהייה להם השפעה עליי. אבל אם בני משפחתי מתנהגים באותו אופן, לעיתים קרובות, הלך רוחם נדבק גם אליי. ההתנהגות שלי מוכיחה לי שיש בידי הברירה לבחור את תגובתי לגישתם ולמצב-רוחם של אחרים.

למדתי דרך השוואת שני המצבים האלה, שבהתנתקות קיים הגורם של תשומת לב מיוחדת למצבי רוח שלי, לפני שמצב רוחו של הזולת יידבק אליי. ואז יהיה לי קל להבחין ולשמוע את השליליות ואת הזעם מבלי שאתן להם לדבוק בי.

לא מן ההכרח שיהיה לי גרוע משום שמשהו שאהוב עליי מתלבט ונאבק. יידע זה מאפשר לי להניח לכולם, כולל, לעצמי, להרגיש את מה שהם מרגישים ללא התערבות.

"אנו מרפים מן הכפייה ולא נותנים להתנהגותו של אדם אחר להטריד את מחשבותיינו ומתחילים לנהל חיים מאושרים יותר, חיים עם כבוד עצמי ועם זכויות, חיים בהשגחת ובהדרכת כוח גדול מאיתנו".

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו 12 בפברואר  

0 תגובות | שרה 07:25

המסורת החמישית עוזרת לי להעמיד לעצמי שלוש מטרות: לעבוד על הצעדים בשבילי; להביע השתתפות וחמלה כלפי המכור; ולהביע השתתפות וחמלה כלפי אלה שמגיעים לנר-אנון. מרשימה אותי מידת האהבה שיש בשלוש המטרות הללו. ראשית, אוהב את עצמי במידה מספקת כדי להחלים ולהתבגר בעזרת עבודת שנים-עשר הצעדים. שנית, בעזרת החוזק הזה אוהב את אלה שפעם חשבתי שהיו אויביי, ואכיר שגם הם נאבקו בהתמודדם במחלה הנוראה הזו. ובסוף, אשאב כוח מניסיונות אלו ואביע אהבה להולכים באותה דרך. למשפחות ולידידים של המכורים.

ברור לי שאני חולצתי מן הייאוש על-ידי זרים שבמהרה נעשו לידידיי. עכשיו יש בקרבי די אהבה ושלמות והתחלק בהן עם אחרים שסובלים מהשפעות ההתמכרות.

"לכל קבוצת נר-אנון מטרה אחת: לסייע למשפחות של מכורים. אנו עושים זאת על-ידי יישום שנים-עשר הצעדים של N.A, תוך עידוד והבנת בני משפחותינו המכורים ועל-ידי קידום בברכה ומתן עידוד לבני משפחות המכורים".

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו 11 בפברואר  

0 תגובות | שרה 09:15

אחת ההשפעות של ההתמכרות היא שרבים מאיתנו הורדנו את ערך הכשרונות שלנו, את הרגשות, ההישגים ומשאות הנפש שלנו והתכחשנו להם. בנר-אנון אנו לומדים להכיר, להעריך ולהביא לידי ביטוי את עצמנו כפי שאנחנו. היצירתיות היא דרך רבת עוצמה לשבח את עצמנו. החיוניות שבנו ניזונה על-ידי אנרגיה רוחנית. זוהי הדרך למלא את מקום המחשבות השליליות בפעולה חיובית.

כולנו מלאים עד לגדותינו בדימיון, אך לעיתים קרובות אנו זקוקים לתירגול כדי לגלותו וליישמו. יחד עם זאת, כל מה שנבצע בדרך חדשה יכול להיות יצירתי-בניית ארון ספרים, רוטב חדש בסלט, גישה חדשה לניהול חשבונות, ציור באצבעות, פתירת בעיות, תיפוף על גבי השולחן. האנרגיה היצירתית שוכנת בקרבנו וסובבת אותנו, באם אנחנו כותבים יצירת מופת או מקפלים את הכביסה.

כל מעשה מקורי מממש את התחייבותנו לחיים. התוכנית שלנו מעודדת אותנו להכיר בהישגים שלנו ולחיות כל יום במלואו. כאשר אנו יוצרים משהו, אנו נוטים את עצמנו חזק באותו רגע ומלמדים את עצמנו שכל מה שנעשה יהיה חשוב.

"עשה את מה שתוכל, עם מה שיש לך, באשר תהייה".

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו 10 בפברואר
 

0 תגובות | שרה 09:01

לפני שהגעתי לנר-אנון, לא היה דבר בחיי שהיה פשוט. בעבודתי שרר לחץ גבוה, תמיד לא היה לי זמן, ותשומת ליבי התמקדה באופן אינטנסיבי במכור, אבל לא תפסתי שחייתי בלחץ מתמיד. בימיי הראשונים בנר-אנון, העברתי את ההתמקדות האינטנסיבית שלי לעבר התוכנית. כאשר נשברה ההתכחשות שלי, נעשיתי ערה לעובדה שהייתי מותשת באופן קבוע. הנושא "שמור על פשטות", בפגישת נר-אנו, היה בדיוק מה שהייתי זקוקה לשמוע!

הגעתי להחלטה שהעדיפות הראשונה, בחיי, שהיו בחוסר שליטה מוחלט, הייתה החלמה מהשפעות המכור.היו לי התחייבויות, ולא יכולתי להשמיט את כל הלחץ מחיי, אבל השתדלתי לפשט את חיי ככל האפשר. במקרה שלי, זה אמר לוותר על חלק מהפעילויות החברתיות, לעבור זמנית לעבודה בשכר נמוך יותר אבל גם עם פחות לחץ, ולא לבצע חלק מהעבודות הבית. זה לא היה שינוי לתמיד, רק הדרך לתת לעצמי את הזמן שהייתי זקוקה לו בשביל בריאותי הנפשית והרוחנית.

הייתה זו הקלה גדולה! כאשר חזרתי לסדר היום הנורמלי שלי, הבנתי טוב יותר את הסיסמה "שמור על פשטות", והייתי מסוגלת להתמודד ביותר שלווה.

"היכולת לפשט אמצעים כדי לבטל את המיותר, בכדי שההכרחי יתבטא"?

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו 9 בפברואר
 

0 תגובות | שרה 08:41

אנשים חביבים עליי, היו זמנים שרציתי שכולם יהיו חברים שלי. ניסיתי, עם כל הכוונות הטובות, לעודד ידידות עם אנשים מסוימים, למרות שכל ניסיונותיי נידחו בזהירות.

מצאתי נחמה במלים ששמעתי עם סיומה של כל פגישת נר-אנון:"...אם אומנם לא כולנו נמצא חן בעיניכם, תאהבו אותנו בדרך מיוחדת מאוד-באותה דרך בה אנחנו כבר אוהבים אתכם". היה זה לקח חשוב, ששעה שלא אוכל לרכוש את הידידות של כולם, אוכל להציע וגם לקבל רחשי כבוד, תמיכה, והבנה. סבלנות וענווה שיככו את גאוותי הפצועה.

"אהבה עצמית היא תחילתה של רומן לכל החיים".

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו 8 בפברואר
 

2 תגובות | שרה 08:32

היום יש לי הזדמנות לתרום לתחושת הרווחה שלי. אפשר לבצע איזו פעולה קטנה שתחזק מערכת יחסים, ללכת לקראת מטרה, או להשתדל להרגיש יותר טוב לגבי עצמי. אינני מצפה לחולל שינוי דרמטי בחיי. מטרת היא, פשוט להתקדם בכוון החיובי. ביודעי שהתקדמות גדולה מתחילה מצעדים קטנים מאוד.

אולי אחפש מאמץ או מאמצת, אושיט יד למישהו חדש. או אנסה להשתתף בפגישת נר-אנון אחרת. אולי אתעמל קצת,אזמין תור אצל רופא לבדיקה שגרתית, אקשיב למוסיקה, או אעשה סדר בארון. אפשר לכתוב מכתב אל ידיד או ידידה שכבר מזמן לא כתבתי אליהם, או להעביר זמן מה ביחידות ולהינות מרגעים של שקט ושלווה.אולי, רק לשם תרגול, אעשה משהו שקודם חששתי לעשותו. אולי אערוך קניות עבור חבר חולה, אתקן שולחן רעוע, אקרא בספר כדי לעורר ולהמריץ את הראש, שאתחלק עם מישהו על אחד משנים-עשר הצעדים. או שאתחלק עם מישהו שמעוניין בניסיוני, בעוז נפשי, ובתקוותיי.

"האמונה הגדולה שבחיים היא, לנצל את רגע ההזדמנות הנפלאה, ולתפוס את החיובי והטוב שבהישג ידינו".

מתוך אומץ לשנות /כל יום ביומו 7 בפברואר
 

0 תגובות | שרה 03:57

כשהגעתי לנר-אנון הייתי במצב נואש לעשות משהו לגבי היחסים שלי עם המכור. קיויתי שתאמרו לי "לזרוק את הבטלן החוצה". נדהמתי כשאמרו לי לא להביא לידי שום שינויי חשוב בחיי במשך שישה חודשים מאז בואי לנר-אנון. עם תום ששת החודשים, חלו בחיי שינויים דרמתיים ואני הייתי אסירת תודה על כך שחיכיתי.

ואז, משהו מפנים אמר לי להמשיך לחכות, ללמוד, להחלים, לפני שאגיע לידי החלטה לגבי מערכת היחסים הזו.

אבל הציפייה שנואה עליי. נאבקתי, התפללתי להנחייה, שקלתי את הנימוקים בעד ונגד. התשובה הייתה תמיד זהה:"לחכות, לא לעשות עדיין שום דבר. הזמן המתאים יגיע". זאת לא הייתה התשובה שביקשתי. לכן התעלמתי ממנה. כפיתי "פתרון" ועזבתי את הבית.

מייד התמלאתי ברגשות אשמה ובספקות. האם עשיתי את הטעות הגדולה ביותר בחיי? עדיין הייתי מאוהבת מאוד באדם הזה, ולמרות שהייתי מלאת צער ודאגה, לא הייתי משוכנעת שהעזיבה הייתה התשובה לבעיות. היה עליי להודות שפעלתי בפזיזות, רק כעבור כמה זמן הייתי מסוגלת להגיע להחלטה שידעתי שאוכל לחיות איתה.

"הדרך אותי בכל מעשיי כדי שאזכור שסבלנות היא התשובה לרבות מתפילותיי".

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו 6 בפברואר
 

0 תגובות | שרה 03:43

שבוע טוב אוהבת אותכם
 

0 תגובות | שרה 20:16

"כאשר התלמיד מוכן, המורה מופיע", כך אומרים הבודהיסטים של ZEN.או במלים אחרות שאמר דובר נר-אנון, "כל אחד מאיתנו מגיע הנה בדיוק בזמן". לדעתי, חשוב שמדיניות יחסי הציבור שלנו תהיה מבוססת על משיכה ולא על פרסומת, כפי שאומרת לנו המסורת האחד-עשרה.

אני הגעתי לנר-אנון בדיוק בזמן. בפעם הראשונה ששמעתי על התוכנית הייתי בגיל העשרה; השתתפתי בפגישה הראשונה שלי עשרים שנים אחרי זה. לא התחרטתי על מעבר הזמן הזה. מפני שלדעתי, מוקדם יותר, הזמן לא היה נכון עבורי-במשך עזרה. מפני שלדעתי, מוקדם יותר, הזמן לא היה נכון עבורי-משך אותן עשרים שנים, חשתי התנגדות כלפי בני משפחתי עם כוונותיהם הטובות, שהביעו את דעתם ברמיזות, שחיי היו תחת השפעת המכור. רק אחרי שנים רבות של חיים עם השפעות של המחלה, הגיע הזמן הנכון עבורי לחפש עזרה. שום נדנודים מאחרים יזרזו את התהליך.

"אל לי להחליש את התועלת שיש בידי לתת לזולת על-ידי מתן עצות. ברור לי שהבנתי את חייו של הזולת, לעולם לא תצדיק מתן עצות ממני באשר למה שטוב ביותר עבורו לעשות".

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו 5 בפברואר
 

0 תגובות | שרה 20:16

לעיתים, כאשר לא טוב לי בגלל הנסיבות הקיימות, יש לי הרגשה שאלוהים מעניש אותי. שוב, אבדתי את הדימוי של אל אוהב ועלי למוצאו מחדש.

עוזר לי להתקשר עם המאמצת שלי, שמזכירה לי שאלוהים הוא לא טרוריסט. אני קוראת ספרות של נר-אנון והולכת ליותר פגישות. ברוב המקרים אני מטיילת על חוף הנהר ומשוחחת עם האל אודות הפחדים שלי. אני מתבוננת בנהר ומודה על הדברים הטובים שבחיי: ההחלמה בנר-אנון, מתנת שנים-עשר הצעדים, יצירותיות וההנאה שבבטוי היצירה, ומשפחת נר-אנון אוהבת. אחרי שאני מדברת על כל מה שעל לבי, אני יושבת עד שאני חשה במגע המרפא של האל שמחזק אותי ומייבש את דמעותיי.

מוזר, שאחרי שעוברים עלי הזמנים הקשים, הכאב אף-פעם לא זכור לי. זכורות לי השמש המשתקפת במים, השלווה של הרגע, אהבתו של הכוח העליון שלי, שעוטף אותי באופן כה מוחשי כמו זריחת החמה. הכאב עבר, אך נשאר האמון שהתחזק בכוח העליון.

"אין בני-אדם שהם לבד אם הגעו לאמונה בכוח גדול מהם".

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו
 

0 תגובות | שרה 03:08

אני אורית מכורה ורוצה לשתף אתכם בחוויות שלי בתוכנית 12 הצעדים.

הגעתי לתוכנית מושפלת עד עפר, מה אני לא יכולה לשלוט בשימוש? עשרות פעמים האשמתי אנשים, מצבים ומקומות: "הם אשמים בשימוש שלי הכל בגללם". המשפחה האיש, הילדים, אמא ועוד אמרו לי "את מכורה!!!" ולא הסכמתי לקבל את דבריהם ואמרתי להם תראו: "הפעם אפסיק לתמיד" או "הפעם זה יהיה אחרת" אבל אף פעם לא הצלחתי להפסיק את השימוש לאורך זמן אפילו לא של יום אחד.

הייתי נואשת, רציתי למות, הרגשתי מצד אחד, לא יוצלחית ומן הצד השני, מלכת העולם. הטלטלות הרגשיות והפיזיות שיגעו אותי. אבל הבנתי שאינני יכולה להמשיך ולהחזיק בפעולות הישנות, עליי למצוא אופן פעולה אחר כי הפעולות הישנות וכוח הרצון לא פעלו בשבילי.

ואז פגשתי חברה שהכירה לי את תוכנית 12 הצעדים ואמרה לי: "כדאי לך לבוא מה יש לך להפסיד, אבל את יכולה להרוויח את החיים שלך!!!" באותו ערב נכנסתי לחדרים בפעם הראשונה. האמינו לי היה שווה!!! כי באמת הרווחתי את החיים שלי.

בפגישות הראשונות הדברים נראו לי מה זה מסובכים ולא הבנתי כיצד הדבר פועל. אך יחד עם זאת הבנתי מספר דברים:

האחד, כי ההתמכרות זו מחלה כרונית ערמומית ורבת עוצמה ואין לי כל אחריות להופעתה אצלי.
השני, אני אחראית להחלמה שלי.
השלישי, על מנת לחיות בהחלמה אני זקוקה לשלושה מרכיבים רוחניים:
א) נכונות
ב) פתיחות
ג) כנות.
הרביעי, לשים את ההחלמה שלי במקום הראשון בחיי.
התחלתי בעבודה התאמנתי על שלושת הכלים הרוחניים כנות, פתיחות ונכונות. והתחלתי לעבוד את הצעדים.
 

1 תגובות | אורית 18:58

כשהגעתי לנר-אנון, שמחתי שהעקרונות של התוכנית יוכלו להוביל אותי לשלווה. העדפתי לשמוע שהתוכנית תרפא את המכור, תבטל את כל הנזקים מן העבר, או שלפחות תשלם את חשבון החשמל. מושג השלווה שלי היה , לשבת על ראש ההר כשחיוך מטופש מרוח על פניי, כשלא יכפת לי משום דבר. מה שעניין אותי יותר היו רגשות עזים!

במשך הזמן למדתי להבין שלא היה הכרחי שהשלווה תשלול ממני את הרגשות ואת התשוקות. במקום זה, היא נתנה לי תחושה של ביטחון פנימי ששחרר אותי ואפשר לי לחיות את חיי במלואם ובהתלהבות כאוות נפשי, מאחר והיא שאבה מתוך מקור בלתי מוגבל של אנרגיה ושל חוכמה: כוח עליון. עכשיו היה ביכולתי לבחור בהחלטות נחושות ולקחת סיכונים, מפני שעם עזרה כזו, יכולתי להתמודד יותר טוב עם כל מצב.

אין דבר שישווה לדרמה של מבחן הפוטנציאל האצור בקרבי כבן אדם. אחרי שטעמתי את טעם החיים העשירים והמלאים שיכולתי לחיות בעזרת נר-אנון והכוח העליון שלי, שהשלווה היא אוצר גדול.

"בלי התוכנית לא היה ביכולתי עד להעריך עד כמה חיי יכולים להיות נפלאים למרות מצבים קשים".

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו 3 בפברואר
 

0 תגובות | שרה 08:44

בעבר חייתי את חיי כאילו הייתי על סןלם. כולם היו או מעליי- אלה שהרגשתי מורא מפניהם ושקנאתי בהם-או שהיו מתחתיי-אלה שריחמתי עליהם. אלוהים היה למעלה, למעלה, מעל לתחום הראייה שלי. זאת הייתה דרך חיים קשה ובודדה, מאחר ואין אפשרות לשני אנשים לעמוד על אותו השלב למשך זמן ממושך.

כאשר הגעתי לנר-אנון, פגשתי אנשים רבים שהחליטו לרדת מעל הסולמות שלהם, ולהצתרף למעגל של אחווה. במעגל היינו כולנו שווים, ואלוהים במרכז המעגל, כך שקל לגשת אליו. כאשר הגיעו חברים חדשים, לא טרחנו לסדר מחדש את מקומותינו, פשוט הגדלנו את המעגל.

היום חדלתי להתפעל מאנשים מסויימים או להביט מגבוה על אחרים. הגעתי למצב שיש ביכולתי להביט לכל אחד בעיניים, ישר ובכנות. פירושה של ענווה עבורי היום-לרדת מסולם שיפוט וביקורת של עצמי ושל הזולת, ולקחת את מקומי המאים במעגל בעולמי של אהבה ותמיכה.

"חייה ותן לחיות. סיסמה זו משחררת אותנו מן הכפייה למתוח ביקורת, לשפוט, להרשיע ולנקום...שעלולה להזיק לנו הרבה יותר מאשר לאלה אשר נגדם אנו משתמשים בכלי נשק כאלה. נר-אנון מלמדת אותנו שהסובלנות מקורה באהבה."

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו 2 בפברואר
 

0 תגובות | שרה 08:31

חשבתי שאם אפסיק לאפשר למכור שבחיי, השימוש יחדל. כאשר מצב השימוש החריף במקום להשתפר, חשבתי ששוב עשיתי משהו לא נכון. עדיין המשכתי לנסות לשלוט בהתמכרות ובסימפטומים של המחלה. נר-אנון עזרה לי להבין שאין לי שליטה. אני לא אוכל להביא את המכור לידי הפסקת השימוש. אם אבחר להפסיק לתרום לבעייה, אעשה זאת מפני שאני אחשוב זאת לנכון, שזה יעזור לי להרגיש יותר טוב לגבי עצמי.

כאשר אני משנה את התנהגותי, התנהגותם של הסובבים אותי אולי תשתנה גם היא, אבל אין ביטחון שהשינוי ימצא חן בעיני. היום למדתי להעדיף ברירות מסויימות מפני שהן טובות עבורי. לא בגלל השפעתן על אחרים.

"עליך לתכנן לחיות בכל יום בהתאם למה שלדעתך יגרום לך להרגיש טוב לגבי חייך..."

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו 1 בפברואר
 

0 תגובות | שרה 09:55