"כאשר ארגיש את עצמי חסרת אונים, או שלא אצליח לבצע שום דבר, מפני שיש כל כך הרבה לעשות, עד כדי כך שלא אדע מהיכן להתחיל; אעצור את עצמי לרגע, ואזכיר לעצמי לקחת כל צעד, כל משימה, כל יום ביומו".

כשהגעתי לנר-אנון הייתי במצב נואש לעשות משהו לגבי היחסים שלי עם המכור. קיויתי שתאמרו לי "לזרוק את הבטלן החוצה". נדהמתי כשאמרו לי לא להביא לידי שום שינויי חשוב בחיי במשך שישה חודשים מאז בואי לנר-אנון. עם תום ששת החודשים, חלו בחיי שינויים דרמתיים ואני הייתי אסירת תודה על כך שחיכיתי.

ואז, משהו מפנים אמר לי להמשיך לחכות, ללמוד, להחלים, לפני שאגיע לידי החלטה לגבי מערכת היחסים הזו.

אבל הציפייה שנואה עליי. נאבקתי, התפללתי להנחייה, שקלתי את הנימוקים בעד ונגד. התשובה הייתה תמיד זהה:"לחכות, לא לעשות עדיין שום דבר. הזמן המתאים יגיע". זאת לא הייתה התשובה שביקשתי. לכן התעלמתי ממנה. כפיתי "פתרון" ועזבתי את הבית.

מייד התמלאתי ברגשות אשמה ובספקות. האם עשיתי את הטעות הגדולה ביותר בחיי? עדיין הייתי מאוהבת מאוד באדם הזה, ולמרות שהייתי מלאת צער ודאגה, לא הייתי משוכנעת שהעזיבה הייתה התשובה לבעיות. היה עליי להודות שפעלתי בפזיזות, רק כעבור כמה זמן הייתי מסוגלת להגיע להחלטה שידעתי שאוכל לחיות איתה.

"הדרך אותי בכל מעשיי כדי שאזכור שסבלנות היא התשובה לרבות מתפילותיי".

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו 6 בפברואר
 

0 תגובות

0 תגובות:

הוספת תגובה

| שרה 03:43