"כאשר ארגיש את עצמי חסרת אונים, או שלא אצליח לבצע שום דבר, מפני שיש כל כך הרבה לעשות, עד כדי כך שלא אדע מהיכן להתחיל; אעצור את עצמי לרגע, ואזכיר לעצמי לקחת כל צעד, כל משימה, כל יום ביומו".

אחרי שעבדתי את שניים-עשר הצעדים בקנאות, במשך למעלה משנה, הייתי מדוכדך בגלל הנפילות החוזרות ונשנות שלי לרחמנות עצמית ולטינה כלפי אי היכולתה של המכורה לתת לי את התמיכה הנפשית לה הייתי זקוק. באחד הערבים, בשעת מדיטציה על צעדים 7 ו-8, מלים אלו הבריקו בראשי:"היינו נכונים לחלוטין שאלוהים ישחרר אותנו מפגמים אלה באופיינו. ו"ביקשנוהו בענווה שישחרר אותנו מחסרונותינו"

לפתע הבנתי שחלק גדול מעבודתי הקנאית את התוכנית, הייתה תרגיל של הכוח המוגבל שלי. בקשתי מאלוהים, עם ענווה חדשה ואמיתית, לשחרר אותי מחסרונותי. כשראיתי את המכורה בבוקר המחרת, כאילו ערפל הוסר מעיני. ראיתי אותה בסבלה, איך היא נאבקת להשאר מפוכחת. הרגשתי חמלה גם כלפי המאבקים שלי. הרחמנות העצמית שלי והטינה שהייתה בקרבי נעלמו.

"מקובלת עליי שעובדה שאני זקוק לעזרה בחזרה לשפיות הדעת, ושאני לא אוכל להגיע לכך ללא עזרה".

מתוך אומץ לשנות, כל יום ביומו 31 בינואר

 

0 תגובות

0 תגובות:

הוספת תגובה

| שרה 09:41