"כאשר ארגיש את עצמי חסרת אונים, או שלא אצליח לבצע שום דבר, מפני שיש כל כך הרבה לעשות, עד כדי כך שלא אדע מהיכן להתחיל; אעצור את עצמי לרגע, ואזכיר לעצמי לקחת כל צעד, כל משימה, כל יום ביומו".

דיברנו בקבוצה על הצעד השביעי.
בצעד זה יש התיחסות לענווה. בספרות היא מופיעה לא כחולשה אלא ככוח. זו לא כניעה או השלמה מתוך צייתנות או חוסר ברירה אלא נכונות לקבל את עזרתו של אלוהים משום שסוף סוף השתכנענו שבלעדיה לא נוכל להשיג את מטרותינו.

הענווה היא כנות, עומק ראיה, הערכה מציאותית של עצמנו ושל חלקנו בסדר הדברים. מאפשרת לנו יחס אמיתי עם הכח העליון.

חווינו בקבוצה השבוע כנות ועומק ראיה באמצעות ההתחלקויות שלנו. בעזרת השיתוף והדיבור הפומבי בקבוצה אנחנו בעצם מוותרים על שליטה. התגובה שלנו לבעיות שצצות תלויה רק בנו. אבל כשגילינו שיש בנו עדיין תכונות שמפריעות להחלמתנו יכולנו לפנות שוב ושוב לכוח העליון שהוא מקור רוחני לעזרה. כל אחד מוצא את דרכו להשיג ברית רוחנית עם הכח העליון. הבקשה היא החשובה. מקבלים עזרה כאשר מאמינים שניתן לקבל עזרה.

הדינמיקה שנוצרה בקבוצה איפשרה לנו להשתחרר גם מהפחד להודות בפגמים וגם מן הצורך האובססיבי לעסוק בחסרונותנו. ראינו יחד שלא ראוי לצפות להגיע לשלמות אלא להסתפק במטרה יותר פשוטה: להרגיש נוח עם עצמנו. לנסות כל יום מה שנוכל כדי להתקדם לעבר שיפור עצמי. דרך הויתור על פגמינו נהיה נכונים להתקדם ולפגוש את החיים מידי יום ביומו ללא נטל התבוסות של אתמול.

הכתיבה והעריכה של החומר הרוחני הזה מאד תורמים להרגשה של שחרור והתקדמות.

מאחלת לכולנו הרבה כוח ואומץ לעבוד את התכנית בדרך להחלמה.

אוהבת אתכם אסנת  

0 תגובות

0 תגובות:

הוספת תגובה

| אסנת 20:13