"כאשר ארגיש את עצמי חסרת אונים, או שלא אצליח לבצע שום דבר, מפני שיש כל כך הרבה לעשות, עד כדי כך שלא אדע מהיכן להתחיל; אעצור את עצמי לרגע, ואזכיר לעצמי לקחת כל צעד, כל משימה, כל יום ביומו".

יצאתי לקבוצה בשמחה אבל חזרתי הביתה עם תחושה של תסכול. אני החברה הכי וותיקה בקבוצה שלנו ואני מרגישה שישנה ציפיה ממני להעביר איזשהו מסר, במיוחד כשמגיעות חברות חדשות. אני שמחה להגיד שבתקופה האחרונה יותר נשים מגיעות לקבוצה מאשר בעבר, אולי בגלל שהיום, היחידות שמטפלות בנפגעי סמים ממליצות לבני משפחה להגיע לנר-אנון יותר מאשר הם עשו בעבר, כנראה שהיום יש להם פחות תקציב לטפל במשפחות של מכורים. בכל אופן, מגיעות נשים חדשות ותחושת האחריות והשליחות נעשית יותר גדולה.

אני אמנם ותיקה בקבוצה אבל אני מאוד חדשה לתוכנית - ויש הבדל. ואולי בגלל שאני חדשה בתוכנית תחושת התסכול וחוסר האונים שלי מול הקבוצה בפגישה האחרונה נחוותה בצורה יותר חדה. אנשים רוצים שינוי (בעיקר בחיים של מישהו אחר) והם רוצים את זה עכשיו...! ואני נסחפתי לתוך הכאב, לתוך המצוקה והחרדה והראש שלי היה ריק, שכחתי את כל מה שלמדתי והרגשתי איום ונורא - "אז מה את יודעת?! מטומטמת, הידהד לי בראש, איפה הצעדים שאת לומדת?! למה אין לך מה להגיד לקבוצה. בכל זאת הרמתי יד, לא ממש עם רצון גדול, כדי לשתף ואמרתי שאני כבר 10 שנים בקבוצה ויש לי עוד דרך ארוכה לעשות בתוכנית ואני רק בתחילתה, ושהתוכנית היא למעשה תהליך ולא מטרה ושזהו תהליך של גדילה ושינוי עצמי, כל יום ביומו כמיטב יכולתנו והבנתו. כשהסתיימה הפגישה, חברה חדשה ביקשה להצטרף לקבוצת הצעדים שלנו של יום חמישי. מסתבר שאלוהים חשב אחרת ממני ולא היה בריכוז עצמי גבוה כמוני, והפגישה כנראה היתה מוצלחת מאוד.  

0 תגובות

0 תגובות:

הוספת תגובה

| אילנה 05:47