"כאשר ארגיש את עצמי חסרת אונים, או שלא אצליח לבצע שום דבר, מפני שיש כל כך הרבה לעשות, עד כדי כך שלא אדע מהיכן להתחיל; אעצור את עצמי לרגע, ואזכיר לעצמי לקחת כל צעד, כל משימה, כל יום ביומו".

לפני מספר ימים כתבתי כאן על היותי מאושרת על כי חווה רגשות כה חזקים של אהבה ועל כי האדם איתו נמצאת מעניק לי ים של אהבה.

היום לראשונה מזה שבועיים החל להתגנב ללבי החשש. התרגלתי לזרימה, התרגלתי למילים של אהבה וזה היה כמו להיות כל הזמן במתח גבוה. מאז יום חמישי מוצאת עצמי חולה עם כאב גרון חד כסכין ומתקשה לקבל זאת מתקשה לחוש מוגבלת, רוצה לנצל את האהבה עד תומה, לסחוט אותה מתוך חשש שמא היא תעלם לי. לא מקבלת את החולי את המוגבלות, נלחמת, רוצה לתת גם כשאני באפיסת כוחות מוחלטת.

היום רואה את הקושי להיות באמונה ובשלווה, את הקושי לשים גבולות ולקבל את מגבלותי. כל כך רוצה לתת, שמוכנה לעשות דברים שיתכן כי יפגעו בי ובלבד שיהיה טוב לאדם היקר לי. שוכחת את עצמי חוששת שאם אשים גבול השני לא יבין אותי לעיתים מוצאת עצמי נסחפת ועושה דברים שאיני בטוחה כי אכן זה מה שבאמת רוצה ובעיקר מוותרת אף שלא נדרשתי לכך. מקבלת כל כך הרבה שמרגישה מחויבות לתת. מתקשה לקבל ולאמר זוהי בחירתו לתת ואת תתני כשתרצי. בעצם חשה בילבול נוראי כרגע. שכנעתי אותו להגיע אלי אחרי נסיעה ארוכה אליה רציתי מאוד להצטרף אך עצרתי בעצמי בשל מחלתי. ובעצם שואלת האם זה היה נכון לעמוד על כך מדוע לא קיבלתי את המצב שלילה אחד לא נישן יחד. רוצה להתקשר ולחזור בי אך חוששת להיות לא מובנת, חוששת לקלקל במקום לתקן. נכנסתי לאופוריה והנחיתה על הקרקע קשה לי. מסרבת לרדת מהעננים ולקבל גם את היומיומי והאפרורי.
 

0 תגובות

0 תגובות:

הוספת תגובה

| אהבה 21:25