"כאשר ארגיש את עצמי חסרת אונים, או שלא אצליח לבצע שום דבר, מפני שיש כל כך הרבה לעשות, עד כדי כך שלא אדע מהיכן להתחיל; אעצור את עצמי לרגע, ואזכיר לעצמי לקחת כל צעד, כל משימה, כל יום ביומו".

כבר כמה זמן שאני מנסה להתרגל לעובדה שהבן הצעיר שלי, עודד, או-טו-טו עוזב את הבית ונוסע עם חבר לחו"ל כאשר התוכנית שלהם היא להסתובב בעולם לפחות שנה. הוא התפטר מהעבודה, עזב את הלימודים באוניברסיטה, מכר את המכונית שלו לאחיו ובעוד שבוע וחצי הוא טס. אני משתדלת לא לחשוב על זה ובעיקר לא להרגיש את זה. יש בעניין הזה קצת מהקיצוניות. ממצב של באמת תלות-יתר שהיה קיים בינינו לנסיעה לצד השני של העולם. בתוך תוכי אני יודעת שהמצב בבית לא בריא במיוחד ואני חושבת שהוא אכן צריך לעזוב את הבית ולהיות יותר עצמאי, אבל הוא תמיד אמר לי שכל החברים שלו גרים בבית עם ההורים וככה זה מקובל ופתאום בום טראח! הוא עוזב. אנשים שואלים אותו - מה אימא שלך אומרת על הנסיעה? והוא שואל אותי... ואני, כאילו מתעלמת, לא חושבת על זה, לא יודעת מה להגיד. לא קולטת ולא מסוגלת לעכל את זה. אני לא יודעת מה אני חושבת, אני לא יודעת מה אני מרגישה. ברגעים שאני חושבת שאני אהיה לבד בבית, תוקפת אותי מעין מיני-פאניקה ואולי בגלל זה אני לא רוצה לחשוב על זה. בשבילי – זו תהיה פעם הראשונה בחיים שלי שאני אגור בבית לבד, אבל יהיה בסדר, אולי זה צעד קדימה והתנסות חדשה גם בשבילי.
יצאנו היום לפיקניק ביערות הכרמל, ככה בשביל להיות כולנו ביחד לפני הנסיעה ובילינו יופי של יום ביחד. יום של כיף עם המון אהבה והרגשה טובה של משפחתיות.
 

1 תגובות

1 תגובות:

אני קוראת מה שאת כותבת וחושבת לעצמי שאלוהים מזמן לך הזדמנות להעמיק את הקשר שלך עם עצמך - פתאום תהיי רק את עם עצמך בבית ולא תהיה לך ברירה. אולי בגלל זה הפחד...
והילד - שרק ישמור על עצמו. הכי חשוב.

נכתב על-ידי  אנונימי, בתאריך 08:53 08/04/08  

הוספת תגובה

| אילנה 17:19