"כאשר ארגיש את עצמי חסרת אונים, או שלא אצליח לבצע שום דבר, מפני שיש כל כך הרבה לעשות, עד כדי כך שלא אדע מהיכן להתחיל; אעצור את עצמי לרגע, ואזכיר לעצמי לקחת כל צעד, כל משימה, כל יום ביומו".

1 בדצמבר
נר-אנון היה המקום הראשון, אחרי זמן רב, שבו הייתי והחברים הזמינו אותי לחזור אליו, אפילו אחרי שהם הקשיבו לכל צרותיי. אני מלאת תודה על כך, מפני שנר-אנון הייתה תקוותי האחרונה-אני חשבתי שאתאבד באם לא אעשה משהו ביחס למכור שבביתי. כעבור זמן, כשהחברים בקשו ממני להכין קפה, שמחתי לעשות מה שלא יהיה כדי לגמול להם עבור אהבתם אליי; עם זאת, לא נדרש כל גמול. הם אהבו אותי גם אם לא נתתי שרות, אפילו כשהני לא יכולתי לאהוב את עצמי.

נר-אנון היא הדבר היחידי בחיי שהייתי מסורה לו, הדבר היחידי שהרגשתי שהייתי טובה בו, ובאופן מתמיד. כשאני עושה עבודת שרות, אני רואה את עצמי מגשימה דברים, נותנת, מקבלת, וגדלה. אני רואה את התקדמותי כשאני לומדת ללמוד, וככל שהלקחים הופכים להיות לחלק ממני, אני מיישמת אותם בכל תחומי חיי.

כיום אני חושבת שיש לי חלק פעיל בגדילת נר-אנון באמצעות השרות. אני לא עושה טובה לנר-אנון; נר-אנון עושה לי טובה. זה ממש מרגש אותי כשאני נזכרת בכך. מותר להשתתף, אתם מאפשרים לי!

"את שאנו לומדים לעשות, אנו לומדים תוך עשייה".
 

0 תגובות

0 תגובות:

הוספת תגובה

| שרה 23:55