"כאשר ארגיש את עצמי חסרת אונים, או שלא אצליח לבצע שום דבר, מפני שיש כל כך הרבה לעשות, עד כדי כך שלא אדע מהיכן להתחיל; אעצור את עצמי לרגע, ואזכיר לעצמי לקחת כל צעד, כל משימה, כל יום ביומו".

כיצד אני מביעה את ה*נכונות* שלי בצעד השלישי להיות מחויבת לתוכנית ההחלמה ולעבודת הצעדים?
- האם התנדבתי לעשות שירות בקבוצה?
- האם הסכמתי להיות ספונסרית של חברה נוספת מהקבוצה?
- האם אני מגיעה לפגישות למרות תחושות שיש לי לגביהן?
- האם המשכתי לעבוד עם הספונסרית שלי למרות שהיא אמרה לי משהו על עצמי שלא היה לי נעים לשמוע?

כנראה שלשאלות מהסוג הזה התכוונתי כשכתבתי כאן לפני כמה ימים שפגישת הצעדים שלנו גלשה ל"פגישת מצפון". אבל לא – מה שבעצם קרה זה, שבמהלך העבודה על הצעד השלישי התחלנו לשאול את עצמנו שאלות שהם בדיוק רלוונטיות לצעד השלישי. איזה יופי! ותשמעו היתה לנכונות שלנו להתמסר לתוכנית כזו השפעה חיובית על הפגישה של יום שני שזה פשוט מדהים. עכשיו אנחנו רק צריכות את רשימת התפקידים ואת הפירוט המלא של כל תפקיד ואנחנו בדרך.

עקרון *המחויבות* הוא ערך רוחני עליון בצעד השלישי - ההחלטה *למסור* פעם ופעם נוספת אפילו אם התוצאה עדיין לא נראית באופק. כמובן שיקרה שנמסור, ניקח בחזרה ונמסור שוב - העיקר הוא שאנחנו מקיימים קשר עם כוח גדול מאיתנו כי למעשה כל מה שמתבקשת מאיתנו בצעד השלישי היא רק *נכונות*.  

0 תגובות

0 תגובות:

הוספת תגובה

| אילנה 06:21