"כאשר ארגיש את עצמי חסרת אונים, או שלא אצליח לבצע שום דבר, מפני שיש כל כך הרבה לעשות, עד כדי כך שלא אדע מהיכן להתחיל; אעצור את עצמי לרגע, ואזכיר לעצמי לקחת כל צעד, כל משימה, כל יום ביומו".

ההחלמה שלי בנר-אנון כרוכה בכך שתהייה לי מודעות למניעים לבחירת ההחלטות שלי. נחרדתי כשגיליתי שהפחד הוא ששלט בחיי! היה נראה לי כאילו פחדתי מהכול! פחדתי להגיד "לא". להפגין עלבון או כעס, להיות במבוכה. נהגתי להגיד עם אגרופים קפוצים ועם חיוך מלאכותי על שפתי: "או לא, הכל בסדר", ובו בזמן חשבתי: "יום יבוא, ואני אתנקם". אפילו זה הפחיד אותי, מפני שפחדתי מן הכעס שלי!

רבים מחבריי בנר-אנון נעזרו בסיסמאות בכדי להתגבר על הפחדים שלהם, אבל כשהפחד הציף אותי, כל מה שיכולתי לחשוב היה: "הגענו לאמונה..." לא יכלתי לסיים להגיד את הצעד השני, אבל הקטע הזה בלבד הספיק לי. לכן, כשהטלפון היה מצלצל ומפתיע אותי, ותארתי לעצמי את הגרוע ביותר גהגתי לנשום נשימה עמוקה ולומר לעצמי: "הגענו לאמונה..." ואז יכולתי להרים את השפורפרת.ותמיד סגרתי את הטלפון עם הרגשה הרבה יותר קלה מפני שאנחנו התמודדנו!

"אנו מוסרים את רצוננו ואת חיינו להשגחת אלוהים כפי שאנו מבינים אותו. כוח עליון, הוא כמו חבר שבאמת דואג לנו, ורוצה שנתחלק אתו בבעיותינו".  

0 תגובות

0 תגובות:

הוספת תגובה

| שרה 18:10