"כאשר ארגיש את עצמי חסרת אונים, או שלא אצליח לבצע שום דבר, מפני שיש כל כך הרבה לעשות, עד כדי כך שלא אדע מהיכן להתחיל; אעצור את עצמי לרגע, ואזכיר לעצמי לקחת כל צעד, כל משימה, כל יום ביומו".

3 בנובמבר
כשאנו מגיעים לנר-אנון, רבים מאתנו כבר משתוקקים לכך שישמעו אותנו. אנחנו נהנים מן התגלית שהחדרים של נר-אנון הם בטוחים ובהם אפשר לדבר על הדברים שהיו אצורים בקרבנו. אנו מתחלקים, והסובבים אותנו נדים בראשם מתוך הבנה. הם מדברים אתנו אחרי הפגישה ומזדהים עמנו, אז הם מודים לנו על ההתחלקות. סוף סוף, אחרים, שגם הם היו שם, שומעים ומעריכים אותנו.

תשומת הלב המרעננת, עלולה לגרום לכך שאנו נוטים להגזים. רבים מאתנו חוששים להחמיץ את ההזדמנות לדבר באופן גלוי, כאילו זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלנו. אבל כשמישהו נוהג להשתלט על ההתחלקות באופן קבוע, הקבוצה סובלת.

לפי המסורות שלנו, טובת הקבוצה קודמת לכל. זוהי אחת הסיבות שהמאמץ הוא כלי חשוב כל כך. הצורך שלנו בהתבטאות עצמית הוא אמיתי ויש לשים לב לכך. המאמצים יכולים לתת לנו את הזמן ואת תשומת הלב להם אנו זקוקים כדי לדבר על עצמנו ועל חיינו.

"...מוטב להתחלק על הפרטים האישיים המיוחדים עם המאמצים שמטים אוזן קשבת ושומרים על סודיות-ומכירים אתכם היטב ומקבלים אתכם כפי שהנכם"?  

0 תגובות

0 תגובות:

הוספת תגובה

| שרה 13:16