"כאשר ארגיש את עצמי חסרת אונים, או שלא אצליח לבצע שום דבר, מפני שיש כל כך הרבה לעשות, עד כדי כך שלא אדע מהיכן להתחיל; אעצור את עצמי לרגע, ואזכיר לעצמי לקחת כל צעד, כל משימה, כל יום ביומו".

מקרה מסויים מזכיר לי את משמעותה של המסירה שאני מרגיש כשאני מיישם את הצעד השלישי ומוסר את רצוני ואת חיי להשגחת אלוהים. לפני מספר שנים, אחותי גילתה שהיה לה גידול במוח. האבחנה הראשונית הייתה נוראה-וגם, למזלה, לא מדויקת. כששמעתי מה היו הטיפולים בהם בחרה אחותי, אני הרגשתי שהיה עליה לבחור בדרכים שאותן היא הוציאה מהחשבון. נעשיתי פחות ופחות סבלני כלפיה, עד שקראתי פרשנות שנכתבה בידי אדם שהערכתי אותו, בה נאמר שהדרכים בהם אני דגלתי, יכלו להזיק יותר מלהועיל.

אני הבנתי מה היו המגבלו של הבנתי. נוכחתי שתחושת הדחיפות שלי לא באה מהרגשת בטחון, אלא מן פחד. גיליתי שהכוון ההגון ביותר לפעולה היה למסור את פחדיי ואת אהבתי להשגחתו של הכוח העליון שלי. לא הייתי מסוגל יותר להתחזות כאילו אני ידעתי מה היה הכי טוב לעשות.

"...הזמן ישנה,ואפילו יהפוך רבות מדעותיך העכשוויות. לכן, המנע מלשים את עצמך לשפוט בעניינים שברומו של עולם".
Plato  

0 תגובות

0 תגובות:

הוספת תגובה

| שרה 14:04