"כאשר ארגיש את עצמי חסרת אונים, או שלא אצליח לבצע שום דבר, מפני שיש כל כך הרבה לעשות, עד כדי כך שלא אדע מהיכן להתחיל; אעצור את עצמי לרגע, ואזכיר לעצמי לקחת כל צעד, כל משימה, כל יום ביומו".

כשרק התחלתי לעבוד את הצעדים, הטרידה אותי המחשבה שאשוחרר מחסרונותי. חשבתי שאהיה כמו גוש של גבינה צהובה-שהיא מלאה חורים. אבל רציתי להחלים, והבטיחו לי כל הזמן, שהצעדים הם המפתח להחלמתי. לכן המשכתי קדימה למרות החששות שלי. היה עליי לקחת את הסיכון, ולפעול עם אמונה, לפני שאקבל את המתנות שהכוח העליון שלי הציע לי.

בשום מקום, בין הצעד הרביעי לצעד השביעי, אין אנו מבקשים מאלוהים שיוסיף לנו משהו: להיפך, שיקח מאיתנו את מה שאין לנו צורך בו. גיליתי שכל פגם ששוחררתי ממנו, הסתי מאחוריו משהו חיובי. אני בכלל לא הפסדתי את עצמי. במקום זה, ככל ששחררתי את מה שלא היה לי צורך בו, פיניתי מקום לחוזק שהיה חבוי בקרבי, לכישוריי, ולתחושות, שיהיו לחלק פעיל בחיי. זה מרגיע אותי, מפני שזה מזכיר לי שכל מה שנחוץ לי כבר נמצא אצלי. אבל לא היה לי ביטחון בכך עד שעבדתי את הצעדים, ושוחררתי מחסרונותי.

"לפני שאור השמש יוכל להאיר דרך החלון, יש לפתוח את התריסים".

מתוך אומץ לשנות / כל יום ביומו 5 במרץ.  

0 תגובות

0 תגובות:

הוספת תגובה

| שרה 21:42