"כאשר ארגיש את עצמי חסרת אונים, או שלא אצליח לבצע שום דבר, מפני שיש כל כך הרבה לעשות, עד כדי כך שלא אדע מהיכן להתחיל; אעצור את עצמי לרגע, ואזכיר לעצמי לקחת כל צעד, כל משימה, כל יום ביומו".

במשך שנותיי בנר-אנון, עסקתי הרבה במחשבות על הצעד הראשון; בזמן האחרון עסקתי הרבה ברגשות לגבי אותו הצעד.

אפשר לתאר את עבודת הרגשות במלה אחת בלבד: יגון. הזיכרונות של ההתקדמות המהירה של המכור של ידיד, ממצב בריאות סבירה ואושר גלוי לעיין, עד לשחמת ומות, גורמים לי להרגשת יגון.אני לא חש שנאה של ממש כלפי המחלה הזו, אבל אני כן מרגיש, בצורה חריפה, את נוכחותה ההרסנית ורבת העוצמה בחיי. יש לי זיכרונות מן הנזק שנגרם למשפחתי, לידידיי, ולעצמי. אני מתאבל על אובדן השנים בהן נהגתי לעשות שמיניות באוויר בגלל המחלה הזאת. אני מודה שאני חסר אונים לעומת הסם וכאשר נאבקתי עמו, חיי היו לגמרי ללא שליטה.

“לא קל להודות בתבוסה ולהיכנע לאויב רב העוצמה הזה, ההתמכרות. עם זאת, הכניעה
הזוהכרחית בהחלט אם אנו רוצים שיהיו לנו שוב חיים שפויים ומאושרים…”

תזכורת להיום: סבלתי הרבה אבדות כתוצאה מן ההתמכרות. חלק מן ההודאה בהשפעות של המחלה הזו על חיי, הוא, הודאה ביגון שלי. בכך שאני מתמודד עם ההשפעה הקשה של המכור על חיי, אני מתחיל להשתחרר מן האחיזה שלו ולהתקדם לקראת חיים מלאי הבטחה ותקווה.  

0 תגובות

0 תגובות:

הוספת תגובה

| רק להיום | 11:40