"כאשר ארגיש את עצמי חסרת אונים, או שלא אצליח לבצע שום דבר, מפני שיש כל כך הרבה לעשות, עד כדי כך שלא אדע מהיכן להתחיל; אעצור את עצמי לרגע, ואזכיר לעצמי לקחת כל צעד, כל משימה, כל יום ביומו".

כשהתחלתי ללמוד את הצעד השביעי, שאומר:"ביקשנוהו בענווה שישחרר אותנו מעוונותינו", הרשימה של החסרונות שלי כללה קטלוג נרחב של רגשות. ביקשתי מאלוהים בענווה שישחרר אותי מן הכעס, הפחד, ומן האשמה שלי. חיכיתי בקוצר רוח ליום שממנו והלאה לא אתנסה יותר ברגשות הללו.

כמובן שאותו יום לא הגיע מעולם. במקום זה, למדתי להבין שרגשות הן לא חסרונות. טבעה האמיתי של הבעייה שלי הייתה, הסירוב העקשני שלי להכיר ברגשות, לקבלן, ולשחררם. יש לי מעט מאוד שליטה על רגשות, אבל מה לעשות לגביהם, היא באחריותי.

כיום, ביכולתי לקבל את רגשותיי, להתחלק בהן עם הזולת, להכיר בכך שאלו הן רגשות, לא עובדות, ואז לשחררם. אני כבר לא במצב שאין ביכולתי להתפטר ממצב דומה להתפרצות של רחמנות עצמית; כשארשה לעצמי לחוש את רגשותיי, התחושה תחלוף. הרגשות שלי לא סולקו; במקום זה, שוחררתי מחסרונות שמנעו ממני לקבל את עצמי.

“לא קבלנו דווקא את התוצאות שרצינו, אך איכשהו, נראה שאנו תמיד מקבלים את הדברים להם אנו זקוקים".

תזכורת להיום: בקבלי את צעד שבע, אתפלל שיוסר מה שמפריע למימוש מה שהכוח העליון שלי חפץ עבורי. אין צורך שתהייה לי תשובות לכל דבר. צריכה להיות הנכונות.  

0 תגובות

0 תגובות:

הוספת תגובה

| רק להיום | 18:39